מוזיאון תל אביב לאמנות מציג את התערוכה "דיוקנאות ידוענים משנות הפקטורי של אנדי וורהול".

בתערוכה ניתן לראות דיוקנאות רבים שצולמו במעבדה שלו בניו יורק, מעבדה זו הפכה לאחד ממרכזי היצירה המפורסמים ביותר לאמנות עכשווית.

תערוכה זו הזדמנות לרכז דיוקנאות של אמנים כמון ג'ררד מלנגה, קרל פישר, קרטיס קנפ ובילי ניים, צלמים מוכרים ומוערכים, כל אחד בפני עצמו, שמעולם לא הוצגו ביחד בהקשר זה, של תערוכה שתתמקד בעבודותיהם המרכזיות מתקופת וורהול. בתערוכה ניתן לראות כמה דיוקנאות שעוד לא הוצגו מעולם.

"שנות הפקטורי" של אנדי וורהול  הינם השנים שבהן עבד וורהול בחללי סטודיו שונים בניו יורק . הדימויים בתערוכה זו הינם תיעוד אינטימי ויצירתי של תקופה בת שני עשורים, שלא מפסיקה להטביע את חותמה על נושאים חשובים באמנות העכשווית, כמו השימוש בדימויים מנוכסים וההתייחסות לצילום בהקשר של מדיומים אמנותיים שונים.

קשה היה לראות את וורהול ללא מצלמה בידו, וע"י מצלמה הוא הצליח לשנות את אופן ההתבוננות שלנו בדיוקנאות של מפורסמים – מוזיקאי רוק, שחקנים ושחקניות, אמנים ודוגמניות – כשהם מופיעים בהקשר אמנותי.

עבודתו נוצרה מהאובססיה שלו לפרסום ותהילה, לנעורים, מיניות וחושניות.

וורהול יצר מעין מכונה לייצור ולקידום "כוכבי-על", ע"י ציוריו, סרטיו ובמגזין " אינטרוויו " שהקים.

לא סתם מדונה אמרה "מה הטעם לעשות משהו, אם אין אף צלם בסביבה?" .

כשוורהול ניצל מניסיון התנקשות בחייו, חל מפנה בעבודתו, וסצנת הפקטורי השתנתה לנצח..

 לאחר שהחלים מפצעיו תחומי העניין האמנותיים והעסקיים שלו הפכו מאופקים יותר: עבודותיו החלו להתייחס לאותם רגעים ארעיים וחולפים של תהילה ופרסום, "15 הדקות" הקצרות מדי. הדיוקנאות הבלתי-נשכחים שצילם קרל פישר ב-1969 חושפים כמה מהתובנות החדשות של וורהול לגבי הדימוי העצמי שלו כידוען, כולל חשיפה של הצלקות שהותיר בו ניסיון ההתנקשות בחייו. וורהול חזר שוב לעסוק בשאיפתו לפרסום ותהילה בשנות ה-80, העשור שבו נוצרו הציורים והדיוקנאות החשובים ביותר שלו. הדיוקנאות המוצגים בתערוכה מציגים אפוא סיפור מצולם הנפרש על-פני  שני עשורים, שהוגדרו במידה רבה על-ידי המיתולוגיה החדשה שיצר וורהול סביב דמותו של האמן כמראה של התרבות כולה.

על התצלומים והצלמים

על ג'ררד מלנגה –

עבודת הצילום הראשונה שלו היתה פרויקט בשיתוף אנדי וורהול, שנודע בשם מבחני בד , שהיו דיוקנאות קולנועיים, שצולמו כל אחד בשוט אחד שאורכו 3 דקות, על סרט 16 מ"מ שחור-לבן. ג'ררד הגה את הרעיון ליצור מעין סרט-פרסום לעצמו, שיצלמו הוא ואנדי וורהול, וממנו ייבחרו פריימים מסוימים שיוגדלו לתצלומי סטילס. הדיוקנאות העצמיים של ג'ררד מלנגה המופיעים בתערוכה נלקחו מהסרט מבחן בד

הראשון, שצולם בפקטורי. תוך כדי עבודתו עם וורהול למד מלנגה כל מה שהיה יכול על עבודה עם דימויים ודיוקנאות, ובהמשך פיתח סגנון אישי משלו. הוא צילם כמה מן הידוענים המובילים של עולם האמנות והספרות, כולל הדיוקן האיקוני של מיק ג'אגר המוצג  בתערוכה.

על בילי ניים

ניים החל לעבוד עם וורהול ב-1964, והדיוקנאות האינטימיים של וורהול שצילם בשחור-לבן, כמו גם אלו של דמויות אחרות מסצנת הפקטורי, הפכו מייד לדימויים איקוניים.

 תצלומיו הוצגו לראשונה ב-1968 בקטלוג הרטרוספקטיבה של וורהול במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, ומאז הופיעו כמעט בכל פרסום הקשור לוורהול. עבודותיו של ניים נעשו אייקונים תרבותיים המזוהים עם וורהול ועם הדימוי העצמי המיתולוגי שיצר לעצמו. הם טעונים ברומנטיות אפלה ובסוג של מיידיות ואינטימיות, שתרמו לעיצוב דמותו של וורהול בדימיון הפופולרי במהלך שנות ה-60. תצלומי הצבע של ניים מאירים פן אחר של העולם ומזכירים יותר תמונות מאלבום משפחתי.

על קרל פישר

העבודות המוצגות בתערוכה צולמו בסטודיו של פישר, סמוך לביתו של וורהול. פישר למד בבית הספר לאמנות קופר יוניון בניו יורק וניהל קריירה מכובדת כצלם מגזינים.

 דימויים רבים שלו הופיעו על שער המגזין אסקווייר בשנות ה-60. בעולם הפוסט-פוטושופ שבו אנו חיים, יש להתבונן בתשומת לב רבה כדי להבחין באיכות האמנותית יוצאת הדופן של עבודת הסטודיו של פישר בתצלומים שבהם נראה וורהול בתוך קופסת שימורים של מרק עגבניות, או כשהוא חושף את צלקותיו בחדר שקירותיו מצופים נייר כסף. הדיוקנאות של וורהול שצילם פישר, והדיוקן הבלתי נשכח של ג'וליה וורהולה, אמו של וורהול, המחזיקה בדיוקן האיקוני של אנדי עצמו, הם בין עבודות הצילום המקוריות ביותר שנעשו בשנות ה-60.

על קרטיס קנפ  

קנפ גויס ב-1982 לצלם עבור המגזין אינטרוויו. בשנה שלאחר מכן צילם סדרת דיוקנאות של וורהול בתוך הפקטורי שביוניון סקוור ובסביבותיו. בחלק מהתצלומים נראה וורהול כשהוא עובד על ציור גדול בעל רקע אדום, וחלקם דיוקנאות סטודיו רשמיים בשחור-לבן ובצבע. באותה שנה צילם קנפ את וורהול במקומות שונים בעיר, בנסיבות לא רשמיות. דיוקנאות הסטודיו של וורהול שצילם קנפ הם בין הדיוקנאות הרשמיים האחרונים של אנדי וורהול לפני מותו ב-1987.

תודה לד"ר מרטין אירווין, וושינגטון די.סי, על כתבה זו.