מקום – זיכרון
סיגל אדלמן
בחבל-ארץ מרוחק חיה קבוצת אנשים.
היו שאמרו: בתוך בועה הם חיו, בהוויה אחרת, מנותקת.
אבל אולי כמו החממות שטיפחו בעמל רב, כך היה להם אותו מקום מעין חממה אנושית, שהצמיחה אנשים אמיצים ועדינים.
הם עבדו,למדו, בנו , התפללו והושיטו יד זה לזה, באותו מקום.
ואז הייתה הגזרה, וההלם, והמאבק.
ובא היום ומאות חיילים ושוטרים פלשו לאותו מקום מבודד, ואיתם עשרות כתבים ומצלמות שרחשו ביניהם, הופכים את קירות בתיהם שקופים עבור מיליוני צופים, שחזו בהם נקרעים מביתם, שחזו בהם מתייפחים, זועמים, מתחננים.
כל-כך חשופים נהפכו.
ואחר-כך נדחסו למקום חדש. זר. את הנופים הנפרשים החליפו רחובות בטון ואת הבתים והגינות החליפו חדרים קטנים, המחלקים משפחות.
באופן זמני. עד שיעברו למקום חדש. ואולי עוד מקום ועוד אחד.
כך חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.
ובעוד עיניהם נשואות אל עתיד זר , עוד דבק מבטם בעבר המוכר, המקום האהוב, שנותר מאחור.