בתערוכת יחיד ראשונה זו , אומרת אתי " נחקרים היחסים שבין המקום, הטבע ובינינו, יחסים אלה מהווים כר ללא גבולות לחקור בו. וכל זה כאן, קרוב ופשוט. זוהי כמעט ארץ ישראל של פעם, אך ללא המבט הרומנטי המתפייט. פשוט, כמו שהעין רואה". אתי יעקבי מציירת בשנים האחרונות בקבוצת הציור של הציירת סיגל צברי בפתח תקוה, קבוצה מגובשת הנפגשת ברובה מספר שנים , ורבים מחבריה הציגו ומציגים בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד .בינהם יגאל ויס, יהודה ארמוני, קובי שחר, יצחק שפלטר דב גזית דר' משה מעין ואחרים.קבוצת ציור זו  של סיגל צברי היא דוגמא ,להתעוררות מסויימת ברצון לעסוק בציור ריאליסטי בענין ובהתמדה .

הציור של אתי יעקבי הוא לדבריה "מעשה של אהבה והנאה: מההתבוננות, מהמגע עם הצבע, מהנחה מדויקת של צבע בעזרת סכין או בעזרת הידיים על גבי משטח הציור, מהמאמץ המרוכז, מהישג המעבר מהעיניים המתבוננות ליד המציירת.".בגלריה אפרת 8.2-28.2.08 .

על התערוכה כתבה  ד"ר אילנה אלקד-להמן.

ציורים כמו שירים:

לתערוכת הציורים של אתי יעקובי

ציור של אתי הוא כמו  שיר: קטן בגודלו, תחום בגבולות ברורים ומאפשר התרשמות, קליטה והיענות רגשית מיידית. אך כמו שיר, הוא מזמן התבוננות שקטה בפרטי פרטים. ככל שהמתבונן נכנס לדקויות שבציורים, לפרטים שבהם, להרמוניה שבין רכיבים שונים, לגבולות שבין הצבעים, לצללים שמטילים העצים, ההרים, הבתים – הוא מגלה שהציור מספר על עולם ומלואו, ומה שסמוי במבט הראשון הולך ונחשף למתבונן הקשוב. ציור של אתי ניתן לחפון בכף יד, או לאחוז בו כשם שאוחזים בספר. זהו בערך, גודלו. אך כמו השיר – הוא מהדהד בך ומלווה אותך גם שעות לאחר שראית אותו. ציור זוג הרימונים, למשל, שבמבט ראשון עורר בי תחושות של הרמוניה, יופי, ארוטיות "עץ הרימון נתן ריחו" (אורלנד) – המשיך ללוות אותי במשך שבוע, ושב וניקר בראשי, תוך שאני נזכרת בשירו של ט' כרמי הפונה אל הרימון:

"לֵךְ, לֵךְ מִכָּאן,

לֵךְ אֶל עֵינַים אֲחֵרוֹת,

אֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ אֶתְמוֹל.

אָמַרְתִּי יָרֹק

לְעֲנָפֶיךָ הַקַּדִּים בָּרוּחַ

וְאָדֹם אָדֹם אָדֹם

לְאֶגְלֵי פֶּרְיְךָ.

קָרָאתִי אוֹר לְשָרְשְךָ

הַלַּח וְהָאָפֵל וְהָעִקֵּש.

[...]

בּוֹאִי, וְתִּרְאִי אֶת הָרִמּוֹן הַמְשֻנֶּה:

דָּמוֹ בְּנַפְשִי, בְּרֹאשִי, בְּיָדַי,

וְהוּא עוֹדֶנּוֹ שָתוּל בִּמְקוֹמוֹ!"

(מתוך: אל הרימון, ט' כרמי, "שירים 1951 -1994", עמ' 51)  

אתי מציירת על גבי בד או נייר, אך העדפתה היא לצייר על גבי עץ. הציור על העץ מאפשר לצבע להיספג ולהיקבע בו, ולעץ – להפוך חלק מן הציור. הציור אינו משנה את החומר, אלא משתלב בו ומוציא ממנו את האיכויות הטמונות בו. חשיפה זו של מה שכבר טמון בחומר, מאפיינת את אתי כציירת. היא מראה לנו וחושפת בפנינו את מה שאיננו רואים בעולם ללא המבט שלה וללא ידה המניחה את הצבעים זה ליד זה על גבי המצע. 

אתי מציירת ציור ריאליסטי, מתוך התבוננות בנוף, תוך שהייה בנוף עצמו. הציור שלה צומח מתוך התבוננות בפריטים בהם בחרה. בתהליך הציור ההר, השביל, העץ, הענף מאבדים את שמם: הם הופכים לחיפוש אחר הקו, הצורה, הצבע. הציור הקטן, תוצר ההתבוננות, הוא הנוף שליד הבית: עץ הזית, צמד הקלמנטינות, שדרת עצים, מבט על הכביש בדרך לבית, שדות שלף. זוהי כמעט ארץ ישראל של פעם, אך ללא המבט הרומנטי המתפייט. פשוט, כמו שהעין רואה.

המפגש שלי עם ציוריה של אתי עורר בי את האסוציאציה לכך כי לאורך שנים רבות נשים כתבו שירה, וכמעט שלא כתבו רומן. שיר ניתן לכתוב בזמן קצר, אך נחוץ לו תהליך עיבוד פנימי איטי לפני ואחרי הכתיבה. כתיבת רומן מצריכה עבודה מתמשכת ורצופה במשך ימים שלמים, לאורך זמן – זמן כזה לא עמד, בדרך כלל, לרשות נשים. גם הציור הקטן של אתי הוא תוצר של עולם נשי, תוך ניצול מגבלות והפיכתן ליתרון: בפרק זמן קצר היא מציירת בריכוז מנטאלי המפיק את המיטב מההתבוננות במקטע הנוף הצר שנבחר; היציאה לנוף היא תמיד לנוף הקרוב לבית,  במרחב בטוח; היד נעה על גבי משטח מוגבל, שבו היא יכולה לפעול בהנאה וללא מאמץ פיזי; הציור של אתי יעקובי הוא מעשה של אהבה והנאה: מההתבוננות, מהמגע עם הצבע, מהנחה מדויקת של צבע בעזרת סכין או בעזרת הידיים על גבי משטח הציור, מהמאמץ המרוכז, מהישג המעבר מהעיניים המתבוננות ליד המציירת.

"אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדִי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶאֵין בּוֹ דֹפִי [...]

[...]

לִרְאוֹת אֶת הַיֹפִי הַזֶּה שֶבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶבּוֹ יָדַי מְהַלְכוֹת כְּמוֹ אֳנִיוֹת וְחוֹשְבוֹת

וְעוֹשוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל."

 (מתוך: אני רוצה תמיד עיניים, נתן זך, "כל החלב והדבש", 1966, עמ' 20)

כתבה: ד"ר אילנה אלקד-להמן