מסימני המהפכה בשדרות רוטשילד, לא הותירו עלי שום רושם. זה מוזר. תמיד ראיתי בעצמי מהפכן רדום, שרק מחכה לאות כדי לפרוץ ממעמקי החשכה ולהפיץ את בשורת האור אל ההמונים. פסעתי לתומי בסופם של שדרות רוטשילד, אוהלי המחאה מסודרים בקומפוזיציה מכאנית ונראו לי כמו ניסיון להאט את מהירות הטכנולוגיה. זוהי לא מחאה על העתיד, זהו ניסיון לחזור אל העבר: אוהלים, נערים עם גיטרה, סולידריות של חלוקת אוכל, בקיצור שנות השבעים העליזות חוזרות. מבחינתי מחאה או הפגנה אלו הם סוג של תערוכה מחשבתית, מתוך הכאב והדיכוי הפנימי אל שאגת החוץ. אין כמעט הבדלים מהותיים בין הפגנה לבין תערוכה בגלריה, בשניהם הצורך לשינוי. לטלטול נפש האדם. ומה קרה לנפשי כשצעדתי בין אוהלי המחאה? הרצון לשוב ולנדוד. הדחף להתפייס עם העולם ולא להילחם נגדו. המחאה השיגה את התוצאה ההפוכה. מדוע? כי אוהלים לא מעוררים בי דבר, מלבד געגוע לחיים פשוטים, שלווים, חסרי מוטיבציה ועתיד כלכלי. ובמקום הכי לא צפוי גיליתי את סימני המהפכה האמיתיים, אלא שעוררו בי מחשבות ומצוקה רגשית גם ביום שאחרי. אני מדבר כמובן על דור המעצבים הצעיר, החצוף, המהפכני
! והפרוע של תערוכת הבוגרים 2011 של הפקולטה לעיצוב H.I.T במכון הטכנולוגי בחולון.שלושה בניינים אכלסו מאות עבודות של בוגרי שלושת המחלקות בפקולטה:עיצוב פנים, תקשורת חזותית, ועיצוב תעשייתי. זוגתי שהיא בוגרת בצלאל, הסבה את תשומת ליבי למעמד של הצעירים הללו, ארבע שנות לימוד שמתנקזות לעבודה אחת. קצרה היריעה להתחיל ולאמוד את המסע הגדוש ביצירות הנעות בין הקיימות, המגורים, השוליים החברתיים ועד תרבות השפע, העולם הגלובלי, ומוצרי הצריכה העתידיים.בתערוכות מין הסוג שהרגליים נודדות בהן מעבודה אחת למשניה, והינך עובר מבנין לבניין, עולה במעליות בין הקומות, נדמה לרגעים שבניינים מכילים עבודות ויצירות ולאו דווקא בני אדם. ודווקא בתערוכות מין הסוג האינסופי הלא נגמר בעושרו החזותי, הרגשי והאינטלקטואלי,נוצר מצב בו אתה יכול להתעכב רק על העבודות שחבטו בך במיידי - זאת אומרת שהאימפקט הכה בך מהשנייה הראשונה.
עבודת הגמר בתקשורת חזותית של שני בראון 'מעשה יד אדם', הייתה אחת מהעבודות שהדהימה אותי ביופייה הסוריאליסטי והאפוקליפטי. היא מכילה שבעה פריימים מודפסים (300X100 ס”מ)
.jpg "אינאל מדאגי-עיצוב חדש לאקורדיאון-עיצוב תעשייתי")
המציגים את אשר עולל האדם לעולם בחלוקה לפי ימי הבריאה - בכל יום מה קיבלנו ומה עוללנו. עפ”י סיפור הבריאה התנ”כי, העולם נברא בשישה ימים, כאשר בכל יום נברא תחום אחר, כך שהעולם יהיה מוכן לבריאת האדם ביום השישי. לאחר שנברא האדם הופקד העולם בידיו באמירה “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה”. ומה אנו, בני האדם עשינו עם היצירה שהופקדה בידינו? הפכנו את פאר היצירה האלוהית והנטורליסטית למעין מכונה אפרורית שכילתה עד זרא את היופי. אפילו האדם שמופיע ביום השישי כבר הפך בעבודתו של שני בראון, למעין שיבוט אינסופי של עצמו כאשר גדודי בני אדם צועדים בהליכה מונוטונית כשהם לבושים באותו מיכנס שחור ובחולצה אפורה. וביום השביעי, "ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה", אז כבר השמיים נראים רגע לפני סוף הבריאה, כשהמפעלים וארובות הפיח מתערבבים עם גורדי השחקים, והעולם נראה כמו המקום האחרון שהיית רוצה לגור בתוכו.
אחת הדוגמאות המקאבריות והמצוינות בתערוכת הבוגרים היא של ארבל מור אשר שמו של פרויקט הגמר שלה הוא המוזיאון לזכר הציונות - פרויקט מחאה היוצא נגד תופעת הפוסט ציונות. פרויקט עתידני המתאר מצב אשר בו בשנת 2030 מדינת ישראל חדלה מלהתקיים, בעקבות הצלחתם של הפוסט ציונים. כלומר, קפיצה אל העתיד ובשנת 2030 הפוסט ציוניים יקימו מוזיאון וירטואלי לזכר הציונות. זוהי דוגמה לעבודה ששולחת את כל חיצי הפחד שיש לעם היהודי בארצו ופוגעת באותה נקודה בדיוק - חידלון מדינת ישראל, ובשל כך היא נטועה כל כך חזק בזיכרון ועשויה להשתמר כל חייך בתודעה.לטעמי זוהי עבודה שאולי ואינה מאתגרת באופן אינטלקטואלי את בלוטות המחשבה, אבל כוחה המעורר והמטלטל את נפש האדם, גדול וחזק פי עשרות מונים, מאלף אוהלים בשדרות רוטשילד, ומאירה את שורש פחדי הקיום היהודי בבהירות יתרה והיא טובה וחזקה מאלפי לפידים שהאירו בצעדת המחאה.
כמובן שהיו עוד עשרות נושאים שעלו בתערוכת הבוגרים, פרויקט הגמר Distractions של אמיתי הנדלר, סרטון אנימציה בתלת מימד המציג מסע מופרע בתוך מוחו של אדם הסובל מהפרעות עידן עודף המידע. .jpg "אוכל למחשבה סיוון מלכה עיצוב תעשייתי")
ההפרעה שנובעת מהעידן האינטרנטי והכאוטי, בסופו של דבר נובעת מהתלות שנוצרה בין בן האנוש למכונה וסופה הוא סוג של היטמעות בתוך הדבר שהאדם יצר.
אבל העתיד יכול להיות גם קסום וללכת יד ביד עם נפש האדם, כפי שעשתה אולה אופויקוב בפרויקט הגמר 'אגדות על פרחים' - ספר דיגיטלי עם איורים נושמים המציג שלוש אגדות על פרחים מאת אנה סקסה. אלו סיפורים שסבתא שלה נהגה לספר לה לפני השינה, והינה היא לקחה את עולמה האישי, הקשר בין הסבתא לנכדה, וכעת הטיסה אותו אל העתיד, והצליחה לא רק לשמר את היופי של עולם האגדות הישן, אלא גם לשזור בתוכו ציורים נושמים, שריח העתיד הוורוד מבשם אותו באופוריה קסומה.
יצאתי מהתערוכה בתחושה שדור חדש ומהפכני צומח על כרי הדשא מנצנצי הטל במכון הטכנולוגי לעיצוב בחולון. הרגשתי כאילו העולם נחרב, אבל 'הי, הכול יהיה בסדר'. יכולתי לשמוע את צעקתם! של הבוגרים לטלטל, את הרצון להצליח ובאמת לשנות בכל עוצמתם הכנה. הזעקה של בעיית הדיור מוכרת כבר שנים. אין לי מושג איך תיגמר מחאת האוהלים, ובכלל רעיונות למהפכה יש באלפים, עכשיו נותר לעצב את האידיאל ולדעת לאן רוצים להגיע בסופו. עצתי הכנה היא שצריך לקחת איזה שלושים בוגרים מהמכון הטכנולוגי בחולון, כדי שיעצבו עבור אנשי האוהלים איך תיראה המהפכה. אולי היא לא תצלח, אבל אז לפחות ארגיש שאני רוצה להיות חלק ממנה.
