ענת מיכאליס-לוי . טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה.

מאחורי כל האומללות הזאת מסתתר לו אושר גדול
"הספר הזה הוא כמו חלום שאתה רוצה שיימשך לנצח", נכתב בניו יורק טיימס, על הספר "טבעות שבתאי" של הסופר הגרמני וו. ג. זבאלד.

לא הייתי מציין את הביקורת הספרותית, אילולא תערוכה חדשה, קשה ומצמררת בשם 'טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה', שבאה בעקבות אותו הספר. תארו לעצמכם את סדר היום האמנותי והקדחתני של היוצרת ענת מיכאלי-לוי כך, (כפי שהיא מספרת) "בכל יום בחשיכה, בשעה ארבע לפנות בוקר העתקתי עמוד אחד עד עלות השחר, עד השמע ציוץ הציפורים - כך 270 ימים - 270 עמודי ספר". כל עמוד מהספר של וו. ג. זבאלד מוקדש לאדם אחד יקר בחייה, וכל אותם יקירים מובאים בטבלאות שהיא ערכה לפי סדר העמודים, על גבי חוברת שהייתה מונחת בתערוכה (שדרך אגב אסור היה להוציאה אל מחוץ לגלריה). לא הייתה שום נוכחות לספר המקורי עצמו. כך שלצופה אין היכולת להשוותו לטקסט המקורי, מה גם שאין לאדם את הפרספקטיבה הנדרשת. זה היה כאין אתה ניצב בפני אפוקליפסה בזמן הווה, מכיוון שהטקסט שכתבה במו ידיה הדואבות, מאלץ אותך בעל כורחך, לנסות ולפענח את כתב ידה. כתב ידה שבחלקו מחוק, משוסע, ובחלקו כמעט בלתי קריא, הוא בדיוק כמו לקרב את העיניים בכוח למול פצע מדמם.

את הספר "טבעות שבתאי" (הוצאת כתר( קראתי לפני שנה, ואחת האמיתות המובאות שם, מספרת על חיפושיות שהעבירו מחלות ווירוסים שגרמו לכיליון ומוות בעצי הלבנון. "במהירות פשטו הווירוסים בשורשיהן של שדרות שלמות וגרמו להצרת הנימים ועקב כך לקמילת העצים עד מהרה. החיפושיות המעופפות שהפיצו את המחלה איתרו אפילו את העצים המבודדים עד האחרון בהם" (עמ' 250). למה נזכרתי במשפט הזה? כי כל העת חשבתי על היהודי הניצוד במלחמת העולם השנייה. על המרדפים האינסופים שחלו בנפשם הרדופה של כלל יהודי אירופה עד האחרון שבהם. כשם שהסופר זבאלד יוצר בספרו מעין אלטרנטיבה רעיונית קצת אחרת, הכיצד יש להתבונן בכוח האדם ההרסני, כך יש בתערוכה של ענת מיכאליס-לוי - נרדפות ואובססיה, מין רצון למהר ולתעד את מסע הנפש הניצוד בידי המלנכוליה העצומה והרדופה, כאילו ואוטוטו היא מגיעה אל סופה. לטעמי כאן בדיוק חוויתי את הכאב הגדול של התערוכה עצמה, תחושת הנרדפות להספיק ולתעד אסון פרטי. אך מהו האסון? זאת אינך יודע...

למה הניו יורק טיימס כתב על הספר "כמו חלום שאתה רוצה שיימשך לנצח", בשעה שהרפרנס המיידי של קריאת הספר יצר אצל ענת מיכאליס-לוי, את הדחף לפרוק את מטען הכאב במהירות האפשרית, לשחרר מרה שחורה על גבי 270 עמודי נייר, המועתקים בכתב ידה ועל גביהם רישומי טוש שמצוירים בחלקם בעפרונות שחורים, כאילו והכול תלוי כפיסות תכריכים קטנות על גבו של אובדן הקיום האנושי. היכן הוא החלום שאינך רוצה שייגמר? הלו זה היה בדיוק ההפך, כיוון שזעקתה של היוצרת הם תחנונים בלתי פוסקים, שהיא רוצה לסיים עם הסיוט הקיומי במהירות האפשרית, ורק אז... אולי לנוח.

הרישומים המופיעים על גבי הטקסט, מזכירים במידה רבה נפש מעונה בגוף של ילדה, שהאלטרנטיבה היחידה שלה לשרוד בעולם של כאב, הוא לתעד באסוציאטיביות את מיידיות ההפרעה הנפשית, ולא לחכות לזמנים טובים יותר. אופן הפעולה של היוצרת הוא בכוונה תחילה מצומצם בחומריותו: 270 דפי 4A תלויים בצורה צפופה והרמטית וממלאים חלל באורך 15 מטר אורך. דווקא דפי הנייר הפשוטים האלה, יותר מהכול גרמו לחשוב על החיפושיות ההרסניות הללו, שהעבירו וירוסים וכילו עצים שלמים עד האחרון שבהם. האם אנו בני האדם לא עושים את אותו הפשע כשאנו יוצרים את הנייר. אינך חושב על עץ כשאתה מביט בבד הקנבס המתוח, אבל הדפים האלה, כול הזמן גרמו לי לחשוב שסופה של האמנות התרפויטית הוא לכלות אפילו את עצמה. תחושת האבלות שלפתה אותי גרמה לי להרהר על קץ הדברים. כשיצאתי מהתערוכה התיישבתי על גרם המדרגות ודפדפתי בחוברת "טבלאות שבתאי" בה היא מקדישה כל עמוד מספרו של זבאלד לאדם אחר בחייה (ביקשתי רשות מהאוצרת יעל קיני לקחת אחת והיא הסכימה). רציתי לדעת, למי ענת מיכאליס-לוי מקדישה את תחלואת עצי הלבנון בידי החיפושיות, אותם עצים שלבסוף נכחדו בשל הופעת ההוריקן בחופי אנגליה בשנת 1987, (למענכם העתקתי מילה במילה):

פרק עשירי

"עמוד 250: 08/06/2010: יום ג' : טבעות שבתאי: מוקדש לג'יימס הראשון. הורה להקים גן עצי תות, במקום שבקינגהם פאלאס עומד בו היום. הענף החל לפרוח בתחילת המאה ה-18"

זה היה הרגע שקיוויתי שאולי ומאחורי כל האומללות הזאת מסתתר לו אושר גדול.

התערוכה תוצג בגלריה הקיבוץ ברח' דב הוז 25

בתאריכים:    1.7.2011-3.6.2011