קיבוציות עירונית

הגלריה השיתופית החדשה - בנימין , הביאה את שירה גפשטיין-מושקוביץ להרהר על החיבור הקיבוצי-עירוני בין אמנים

קבוצה היא אוסף של אנשים, שלהם מכנה משותף כלשהו שסביבו התאגדו . מדהים באיזו קלות אנשים בעלי מכנה משותף ואפילו זעיר מתכנסים יחד ומוכנים לפעול למען האחר בקבוצתם ורק משום היותם בעל דבר מה משותף, ולו הקטן ביותר.

כך היה מאז ומעולם, אנשים הם חיה חברתית, למרות ההתבודדות הרבה שמאפשרת המדיה החדשה,בעת החדשה, להתחבר לרשת לא להרגיש לבד. לטבע האנושי תכונה המעודדת חיברות, יותר מזה, שייכות. כנראה שבעולם הקדום היה ייתרון לאלו אשר הסתדרו בקבוצות, לאלו אשר חיו במשותף: יש להניח שהיה בכך יתרון השרדותי.

רעיון השיתוף והשיווין הוא רעיון רומנטי בייסודו, הרי לא כל בני האדם נולדו שווים, וקיימים הבדלים שגם המניפסט הסוציאלי החמור ביותר לא יוכל לטשטש, והרי אין סיכוי שתל אביב תנהג כקיבוץ, גם אם חולדאי יביא לעיר עשרים רפתות. מצד אחד העולם המודרני מעודד אינדבדואליזם, קפיטליזם והגשמה עצמית אישית, מצד שני במרחב עירוני כל כך גדול , מנוכר, שבו אין אדם מכיר את שכניו לבניין, דווקא שם נוצרות חיברויות והתקבצויות על בסיס מכנה משותף גדול כקטן.

בעולם האמנות בא לידי ביטוי דבר מאוד משונה: חוגים חוגים, שרשראות הורה עגולות מורכבות ובעיקר אינדבדואלים בעלי מעגל חיברות על רקע אמנותי. עד כי האמן היצירתי, זה שמנסה לקמט את החוקים, להמציא קוים שלכאורה לא היו קודם, גם הוא נכנס תחת קטגוריות מובנות ומסודרות, כך שהפרדוקס בין האישי והלכאורה חד פעמי לבין הקיטלוג , המיון והשייכות, למעשה מתקיים בכל אופן.

נראה כי הצורך להשתייך, ולשייך מקודד בנו. כפי שאנו מקטלגים את עצמנו בתוך מעגלי ההורה של החברה האנושית, כך אנו מקטלגים גם חפצים, אנשים אחרים, רגשות, כל דבר. באופן זה אנו מבינים את העולם, כשהוא מסודר, מקוטלג, ומקובץ לקבוצות ולתתי קבוצות.

תל אביב העיר הגדולה, הקפיטליסטית בה כל אדם בתוך עצמו הוא גר. את עצמו הוא מקדם. בתקופה האחרונה נוצר בה סוג חדש של גלריות העוסקות באמנות עכשווית, גלריות שיתופיות. כמו מושתלי חיישן המזהה ריח סטודיו מקצה העיר, מזהים האמנים אמנים אחרים וחוברים יחד למען צבירת כוח. למען פתיחת במות נוספות ועצמאיות בהן יוכלו להציג אמנות, ללא התפשרות על תוכן ועל עקרונות. הבמה היא שלהם ושל אחרים. ולמען הרחבת העיסוק באמנות פלאסטית בתל אביב. מפתיע שהמנגנון המיוצר ע"י קבוצה מתאגדת כזאת, הוא מנגנון שיתופי.

הדבר מפתיע משום שהדבר שלשמו התכנסו האמנים הוא אמנות.הצגת אמנות ויצירת מנגנון בו יוכלו להשתמש כדי לפעול בתוך הסצנה התל אביבית, ולהרחיב את הדיבור הציורי, הפיסולי, הצילומי, המיצבי וכן בשאר הקטגוריות והמדיומים החדשים. אם הקבוצות המפעילות גלריות משתמשות במנגנון שיתופי, ואם השיטה הקיבוצית אינה הנושא עצמו בתוכן העבודות, בהכרח ישנה סתירה, קונפליקט, שבסופו ייפגעו עקרונות השיתוף, או עקרונות אמנותיים.

לכן לקבוצה כזו כדאי שתבנה לעצמה מנגנון מיוחד, עם אפשרויות וויסות סבירות עד בלתי מתפשרות, לטובת האמנות. כי המעשה של קבוצה בה חברים אלו המציבים לעצמם רף הרחבה והעמקה של השיח, ע"י מנגנון קיבוצי בעיקרו, עשוי להציב סתירות ודיסוננסים רבים.

דווקא במקומותינו , בתוך העיר, תוך כדי פעילות אורבנית במרחב אינטרסנטי , מתוקשר ומרושת, נולדים שיתופים יפים ופוריים. הגלריות השיתופיות הופכות להיות קול משמעותי בשדה האמנות, כך הן רומזות על אפשרויות חדשות ופורמטים נטולי צנזורה- לטוב ולרע.