רויטל לסיק מציירת ציורי שמן פיגורטיביים, בעלי נרטיב ברור, כאשר נוכחות סוגי המכחולים והמברשות הם קריטיים. בציוריה ישנן השפעות של האקספרסיוניזם (אסכולת ניו-יורק), הרומנטיקה (טרנר) והאימפרסיוניזם (מונה).

 הגבעות והערימות, הם נרטיב חוזר בעבודתיה של לסיק. הערמות שלסיק מייצרת מורכבות מאין ספור נגיעות/משיכות/חריטות/דקירות של אינסטרומנטים (כלי הציור) שונים. נוכחות עקבות שערות המברשת בעבודותיה, מפגישות את הצופה בצורה חומרית עם הנרטיב הקשה.

את האינסטרומנטים בוחרת לסיק בקפידה. נוכחות עקבות ההמברשות בציור היא קריטית. פעולת משיכת המכחול משתכללת לכדי פעולות נוספות של גירוד, גריעה ושריטה אשר יוצרות את הסביבות האפלות איתן לסיק מתעמתת.

הנרטיב נבחן ונבנה דרך המכחולים והמברשות השונים.

לסיק אינה מציירת את הגבעות. לסיק בונה אותן כאשר האינסטרומנט המפזר/מסדר את הצבע על הקנווס חייב להתאים באופיו לחומריות ולנרטיב הערמה.

צבע השמן כחומר, הופך לשחקן הראשי בהצגה ומחליף תלבושות ודמויות לפי המברשת אותה הוא עוטה.

"המציאות מתפרקת למשיכת מכחול והמכחול בונה את המציאות" (רויטל לסיק).

לכל זאת מצטרפת הפעולה הסיזיפית והעיקשת של הירידה לפרטי פרטים על מנת להגיע לאוטנתיות המירבית, כמו סדרת ציורי הצמר אשר נראים כאילו לסיק סורגת את צבע השמן עצמו.

בציורי הכלב והאיילים, הגבעות נבנות משכבות של חריטות, טפיחות ומשיכות של מברשות שונות. מבט על פרטי הגבעה חושף את מורכבות בנייתן וחושף את סודות אופיים של האלמנטים בהם השתמשה. כל זאת תוך שמירה על בהירות הנרטיב שבציור. הטכניקה המושפעת מהאקספקסיוניזם המופשט, אינה מבטלת את נוכחות הנרטיב כי אם מעשירה אותו. לסיק משלבת במיומנות תחושה של שיחרור הבעתי עם דיוק פיגורטיבי.

לסיק לוקחת צבע ומסדרת אותו על הקנווס. סורגת אותו במברשות וצבע. צמות הצמר נבנו בחריטות עד אשר התהוותה ערימת הצמר הכחול.

בצורה זו מייצרת/מציירת לסיק את החיבור בין האינסטרומנט לבין הנרטיב כשהצבע מחבר ביניהם.

בסדרת העבודות המתעסקות באוכל (19 עבודות קטנות 20x30 ס"מ: עוף, מרק, נקניקיות, קבב, אפונה, מסטיקים...), משתמשת לסיק במזון עצמו על מנת לייצר את המרקמים ה"נכונים". בסדרה זו ניתן לראות בבירור כיצד הותאם לכל מאכל האינסטרומנט שלו. היכן חרטה, היכן רשמה והיכן חבטה על הקנווס.

המשותף לכל העבודות של לסיק הוא הרקע המאוד מעובד. משיכות המברשת הרוחביות בולטות היטב וניכרת בהן השפעתו של הצייר ROTHKO על אופן התייחסותה של לסיק לכתם הצבע ולאופן משיכתו על הקנווס.

לעומת האקספרסיוניסטים המופשטים מאסכולת ניו יורק, לסיק לא משאירה את משיכות המכחול מופשטות ואנטי-נרטיביות, אלא משתמשת בהן ליצירת סביבה מציאותית, מובנת ומתקשרת. המברשת חיה על הבד. המשיכות יוצרות עולם אחר.

לצד משיכות המברשת הרוחביות האקספרסיוניסטיות, ישנן משיכות המכחול הקצרות, הנקודתיות, האימפרסיוניסטיות, המותירות מרקמים גסים ועבים. בדומה לערימות השחת של מונה, בודקת לסיק כיצד ניתן לבנות את הערימה ע"י מפגש בין הצבעים והכלים המציירים. הפרטים בעבודותיה, הם עקבות האינסטרומנט בו השתמשה.

לפעמים אף יהיו אלו טביעות האצבע, כמו בציור הנשים הורודות המוקפות באלמנטים מרחפים.

לסיק יוצרת שפה חזותית ברורה ועקבית תוך שמירה על אותנטיות יצירתית חסרת פשרות.

בעבודותיה החדשות, בסדרת היערות, לסיק נוטשת את הקוים האילוסטרטיביים ומפתחת את הטיפול ברקע לכדי יצירת סביבה אוירתית מובהקת. הכתמיות בונה את המציאות. השטחים שהיוו רקע בעבודותיה עד כה, הופכים לנרטיב עצמו.

בתוך הסביבה האפלה, הלילית של ה"רקע”, כתם הצבע הכתום המרוכז נראה כמו אור רחוק בתוך הלילה הקר.

כמו רומנטיקנית אמיתית, מרבה לסיק לצייר נופים עגמומיים, מאיימים. הנרטיב האפל מתעצם עם כל שכבת צבע. הסביבה נותנת את הרקע האפלולי באופיו לנרטיב מלא ההומור אשר נמצא בקדמת הקנווס:

הכלב המחרבן את הערמה עליה הוא מתגרד.

האיילים המחפשים את ישועתם בקפיצות ראש למים עמוקים.

בובת נדי פעמוני נקשרת באכזריות ונענשת על חטאי כלל הגברים.

הדמויות המסתתרות והמציצות מבעד ליערות ולצמחיה.

הדמויות בעבודות נראות כמלגלגות על סביבתן האפלה בו בזמן שהן שייכות אליה לחלוטין. לסיק מישירה מבט אל השדים וצוחקת להם בפרצוף.

מנהלת עמם דו קרב במכחולים, מברשות וקומפוזיציה. מתעמתת איתם בגופה ובעקבות הפיזיות של שריטות המברשת והאצבעות על הקנווס.

עוד על התערוכה - רויטל לסיק