מופעי קיץ מיוחדים בתאטרון מלינקי

לציון עשור להפקה החליט תיאטרון מלנקי, שהמשיך ליצור בעקשנות תיאטרון אחר ומאתגר, להעלות שוב את "הזקנה ועושה הנסים" לטובת כל מי שצפה אז והתגעגע, ולטובת אלה שלא נולדו אז, או מתו וקמו ולתחיה. הקאסט המקורי ששיחק בהצגה התפזר לכל עבר, מי לקנדה, מי לאמריקה, וכעת הם שבים לארץ במיוחד וההצגה תעלה בהרכב המקורי.

ההצגה תעלה בבית תיאטרון מלנקי במרכז הגאה בגן מאיר – תל אביב.

החידוש לציון עשור ל"זקנה ועושה הנסים" יעלה לשבוע אחד בלבד – מהרו ורכשו כרטיסים!

תאריכי ההצגות: 24-30 ביוני. 20:30 במרכז תרבות – גן מאיר – ת"א.

כתבו עלינו:

"נונסנס מקברי בביצוע מלוטש" חיים נגיד - תיאטרון

"אין ספק שמדובר בתיאטרון מקורי, מפתיע, הזוי, אבל בהחלט כובש... צריך לראות ולשמוע כדי להאמין...תענוג לראות הפקה שמצליחה לברוא עולם שלם, יש מאין. בקיצור, איך שלא מסתכלים על זה – נס!" איתן בר יוסף – העיר

"ממשות תיאטרלית מרשימה...משאירה רושם חזק של טירוף יצירתי אנרכי ומלא דמיון" שי בר יעקב – ידיעות אחרונות

"מעניין ומשעשע, עשוי במיומנות ובהתלהבות מרובה ע"י כל היוצרים" מיכאל הנדלזלץ – הארץ

על ההצגה

סופר נקרע בין הרצון לכתוב הר של מלים והחשק לישון. החיים הופכים לחלום סוריאליסטי, והקשר למציאות הולך ומתרופף כשנכנסים לחייו ולדירתו: ילדים מופרעים, שכן ביזארי, זקנה זרה שמתפגרת ובחורה סקסית שלא נותנת לו מנוח, וגם סתם לא נותנת לו. אלה רק חלק מההרפתקאות והסיוטים שמתרחשים בחייו, אשר ככל שהם הולכים ונעשים אבסורדיים יותר – הם מזכירים לנו יותר את חיינו.

על דניאיל חארמס

" הדבר המשמעותי ביותר בחייו של אדם – הוא המוות." כך טען חארמס, האדם שירה את יריית הפתיחה הראשונה לז'אנר האבסורד והפך לאביהם של בקט, יונסקו, מרוז'ק . הוא חי וכתב בשנות השלושים בלנינגרד, כשהשלטון עוקב אחרי כל צעד ושעל וצנזרו אותו גם כשכתב שירי ילדים. חארמס הוא שם-העט של דניאיל יובצ'וב. לבסוף, כצפוי, הוא הואשם בהסתה, נכלא ומת מרעב בכלא הסובייטי (1942). לאחר מותו הפכה כתיבתו הבוטה והעוקצנית לסמל של מאבק בשלטונות . בתרגום לעברית מבחר מכתביו, ראה אור בספר "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף!" בתרגום רועי חן, בהוצאת ספרית מעריב.

יוצרים ומשתתפים:

בימוי : איגור ברזין

תרגום : רועי חן

עיבוד : בוריס ינטין ואיגור ברזין

עיצוב תפאורה ותלבושות : פולינה אדמוב

ניהול מוסיקלי : מיכאל גלוזמן

מנהל טכני : ויטלי סורוקין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל גלוזמן, טניה איה סטולניץ, מישה טפליצקי

כל הדרך מעיירה קטנה על גבול רוסיה בתחילת המאה העשרים ועד לניו יורק,

מיראת השם ועד לכפירה בו.

בצחוק ודמע נלווה את משפחת המלמד על כל תהפוכות הגורל אותם היא עוברת.

עפ"י רומן מאת יוזף רות .

אלוהים והשטן בסיפור המקראי משחקים באיוב ובמשפחתו כמו בבובות .

אלוהים והשטן בסיפור המקראי משחקים באיוב ובמשפחתו כמו בבובות .

העלילה מתרחשת בצוכנוב, עיירה קטנה על גבול רוסיה בתחילת המאה העשרים.

במרכז הדרמה ניצב מלמד פשוט, מנדל זינגר שאין לו דבר מלבד יראת השם ומשפחתו.

השנים חולפות, הילדים מתבגרים והמשפחה חווה התפרקות כל הדרך מהעיירה הקטנה ועד

ניו יורק.  

מנדל הוא איוב מודרני שמעלה שאלות הרות גורל בקשר לאלוהות ואמונה.

הבחירה בבובות המצטרפות לדרמה אינה בחירה אסתטית אלא נושאת על גבה סימליות והקשרים שהם הבסיס לפרשנות הפסיכולוגית של המחזה.

הבובה היא הגוף שאתו נולדה הדמות. השחקן לעומתה מגלם את הדמות עצמה והאוחז בבובה מסמל את הנפש, מי שהדמות היתה רוצה להיות, הגורל שלה.

בהצגה מוגדרים היחסים בין השחקן לבובתו, ובין הבובה לשחקן, על רקע שאלות כמו בחירה החופשית, היכולת להימלט מהגורל ולקיחת אחריות על מעשינו .

סיפורו של קוברין, פילוסוף הפוגש בפנטזיית הגדלות שלו, הפותחת בפניו את אופציית האושר האוטופי.

החוקר אנדרי קוברין חש שעצביו הרופפים מתחילים למשול בו. הוא מחליט לנתק עצמו מסביבתו האקדמית המתוחה ויוצא לחופשה בבית נעוריו אצל מי שהיה האפוטרופוס שלו.

שם, בגן המופלא ובצל נופי ילדותו, קושר קוברין רומן קיץ.

מנות ההערצה לגאונותו מצד אנשי הכפר וזריקות האגו והאהבה הבלתי תלויה שהוא מקבל עושים את פעולתם ומשיבים לו את תחושת החשיבות העצמית, אך לבסוף פועלים קצת יותר מדי... בהשפעתם הוא נתקל בנזיר שחור מסתורי ופילוסופי, אליו נחשף פעם באגדה כלשהי בעבר .

" הנזיר השחור" - יצירה חדשה של הבמאי איגור ברזין עפ"י סיפור קצר מאת א. צ'כוב , 

תרגום : יפים ריננברג
עיצוב תפאורה ותלבושות : ודים קשרסקי
תאורה : מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין
מוסיקה : יבגני לויטס
ביצוע תלבושות : ולנטינה סטאטס
צילום : מקסים ריידר
מנהל טכני : ויטלי סורוקין

שחקנים : אנה סטפן, רודיה קוזלובסקי, דימה רוס ויצחק פקר