דליה מאירי עוסקת בתערוכתה החדשה ב"משחק הכדור", משחקי ספורט אכזריים,  שהיו נהוגים בארצות מרכז אמריקה, בתקופת התרבות הפרה-קולומביאנית. למשחקים אלה היה תפקיד חשוב בטקסי הקרבת קורבנות אדם. מי שהפסיד במשחק הוקרב  לאלים.

זה אינו מקרה שהתערוכה מוצגת בשנה שבה התקיימה האולימפיאדה בסין, למרות מחאות רבות מצד העולם החופשי. למי שחזה באירוע הפתיחה המדהים בודאי מובן ההקשר. צפייה באותו אירוע, בו הפכו אלפי סטטיסטים לאוטומטים, כלי משחק צייתנים וממושמעים במסכת מרהיבה שנועדה להרשים את הקהל, הסבה לחלק מן הצופים תחושת אי-נוחות רבה. כללי המשחק היו נוקשים ותובעניים. ילדים שהתעלפו הוחלפו מיד בילדים "רעננים" שהוכנו מבעוד מועד.

הקשר בין הספורט האולימטי לערכי השלום, האחווה והסובלנות שחרוטים על דגלה של האולימפיאדה  נולד מכך שבראשיתם של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, כאשר לכבודם נהגו המדינות המקומיות להפסיק את המלחמות ביניהן ולהכריז על שביתת אש לצורך קיום אירועי הספורט. לפיכך אנו מתקשים לקשר בין האולימפיאדה כנושאת הדגל של ההרמוניה והאנושיות לבין סין המדכאת ורומסת זכויות האדם, מדינה שנמנית על המדינות המובילות בעולם בהוצאה להורג.

יש קושי לקשר בין תחרויות הספורט וסוגים אחרים של התנהלות אנושית בימינו אנו, לבין משחקי הכדור האכזריים שהיו נהוגים במרכז אמריקה בתקופת תרבות המאיה. אלא שלפני אלפי שנים - שבויי מלחמה הפכו לקורבנות אדם במשחק כדור פולחני בין שתי קבוצות יריבות; ואילו במאה העשרים ואחת - חיילים ואזרחים הופכים לקורבנות ב"משחק מלחמה" בין עמים יריבים בפולחן האדמה.  האמנם הקשר הוא כל כך מופרך ?

מאת נאוה הראל שושני

אוצרת התערוכה