התערוכה , שאצר פרופ' מרדכי עומר , מתמקדת בעבודות שבהן שימש גוף האמן עצמו הן כאובייקט והן כסובייקט. ההתמקדות בגוף האמן מאפשרת מבט מחודש על שנות ה-70. מבט זה בולט על רקע התערוכות גדולות ההיקף של שנות ה-70 שהציג מוזיאון תל אביב לאמנות לפני עשור בדיוק: "העיניים של המדינה" באוצרותה של אלן גינתון, ו"גבולות השפה" באוצרותו של מרדכי עומר.
בתערוכה שני חלקים עיקריים: האחד מתרכז בדיוקנאות עצמיים שצוירו בשנות ה־70, ובהם התייחס האמן בעיקר אל פניו כאמצעי להעברת מסרים. כשלושים אמנים נבחרו לייצג מגמה זו: החל מאמנים בכירים כאביגדור אריכא ויגאל תומרקין ועד אמנים שהיו אז בראשית דרכם (כרענן לוי ואסד עזי) - כל אחד בדרכו ובסגנונו. יש להדגיש כי במקביל למהפך המינימליזם והקונספטואליזם של התקופה – מספר לא קטן של אמנים כמו אביגדור אריכא, ליליאן קלאפיש, או אבשלום עוקשי, חוו משבר עמוק עם מסורת הציור המופשט והחלו לצייר, מתוך התייחסות חדשה, רק אל הנראה.
החלק השני והרחב יותר של התערוכה מתמקד בגוף האמן, ומעוגן, בין היתר, במגמות פוסט-מינימליסטיות ופוסט־מושגיות, וכן במדיומים שונים – כמו אמנות גוף, מיצג, מיצב, צילום וידאו, טלוויזיה וקולנוע. ביצירות אלה גוף האמן נוטל על עצמו כמה תפקידים חדשים: בחינה של אמות מידה בהתייחסות למרחב (לדוגמה, מיכה אולמן, יהושע נוישטיין, מיכאל דרוקס, משה ניניו); כוח מניע לפעולה בשטח (דוגמת האמנים יצחק דנציגר, אביטל גבע, פנחס כהן גן, בני אפרת); נוכחות של שמאן ומתקן עולם (לדוגמה, מוטי מזרחי, אברהם אופק, מיכאל גרובמן, חיים מאור); רגישויות של קורבן והיחשפות להתנסויות (לדוגמה, יוכבד וינפלד, יהודית לוין, גדעון גכטמן, דוד גינתון).
התערוכה מלווה בקטלוג מקיף, הכולל מאמרים מאת אוצרי המוזיאון ומאמר של פרופ' תמר הרמן על החברה בישראל בשנות ה־70.פתיחת התערוכה 31.7.08 .