מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית יוצא למרכז העיר . המוזיאון יציג החל מה-17 ליולי  שני פרויקטים חדשים שיוצבו מחוץ למוזיאון, ויהוו  מעין שלוחה חדשה של המוזיאון במרכז העיר. הרעיון מאחורי שלוחות אלו הוא גם הצגתה של אמנות עכשווית במרחב העירוני באופן קבוע.  פרויקטים אלו, הנמצאים במרחק הליכה מהמוזיאון, יפתחו בעבודות חדשות של בועז קדמן ורועי קופר, בועז קדמן בפרוייקט פיסול ורועי קופר בפרויקט צילום . את הפרויקטים אוצרת: מאיה שמעוני. 

על הפרויקטים:

בפרויקט הצילום ברחוב סוקולוב, מציג רועי קופר 16 תצלומים מהסדרות אין מנוס מהעבר, כמו כוכבים שנלכדו במים, נוף דרום ויום קיץ, שצולמו באתרים שונים בארץ. ההולך מערבה לאורך תיבות התאורה, לכיוון הים, מובל על ידי מקורות מים הנפתחים בזה אחר זה, אופק אחר אופק, עד לים, ואילו לכיוון מזרח מופיעים תצלומים ההולכים ו"מתייבשים" בהדרגה. הסדרתיות המתפתחת של התייבשות והצפה, והיופי של הצילומים, מפתים את הצופה להכנס אל תוכם, להבלע באופק שמסתמן ברקע. אלא שהצילומים מתפקדים כמלכודת למבט, שכן האופק שנפרש בצילומים מתגלה פעם אחר פעם כחסום, והצופה נותר במרחב שבין היופי – סף הכניסה, לאכזבה מההבטחה המובלעת בו.

לצופה שנלכד במרחב הזה, בין פני השטח של הצילום לבין האופק שנחסם בו, אין ברירה אלא להתבונן במה שנוכח בשטח הביניים הזה ולחשוף, כמעט נגד רצונו, את הסודות הצפונים בנוף התמים והשפיר. אי אפשר להתנער מהתחושה שהאתר המצולם מסתיר משהו שרק התבוננות נקייה מצעיפים רומנטיים תזהה: ענן עשן, בריכות מלאכותיות, פארק זנוח, נחל מרהיב שנוצר לאחר שטפונות. המבט המשתהה מגלה כי הנופים היפיפיים מלאים בעקבות של אסונות קטנים, טבעיים ותעשייתיים, וכל סימני היופי מתבררים כתקלות, שיבושים וראיות לאירועים שהתרחשו. השתיקה השלווה לכאורה של הנופים הריקים מנוכחות אדם, ועם זאת זרועים בעקבותיו, הופכת  מחרישת אוזניים, הנוף היפיפה הופך למלכודת מעיקה.

בפרויקט פיסול בביתן שבקצה שדרות ח"ן, מציג בועז קדמן את העבודה "תושבים ארעיים".  כהמשך למסורת של פיסול במרחב עירוני, בחר האמן להציב פסל דמות העומדת זקופה מעל הכיכר ומביטה חזיתית אל ההולכים ושבים בשדרה. אלא שהבסיס עליו ניצבת הדמות מוצב על גג רעפים של מבנה בן קומה אחת, והדמות אינה אישיות היסטורית, אלא חסידה הניצבת על קן גדול, בקצה ארובת לבנים.

הסצנה של חסידה המקננת על גג רעפים של מבנה פסטורלי מתקבלת כמוכרת ואף נוסטלגית, בבחינת כניסה מפתיעה אך מחממת לב של הטבע למרחב העירוני. אלא שמהר מאוד מתגנבת לסיטואציה הזו תחושת מוזרות, הנובעת מהסביבה בה היא מוצבת. המוכרות של הסצנה אינה נובעת מחוויה אותנטית של הצופה, שכן למרות שמדי שנה מאות אלפי חוצות חסידות את ישראל בדרכן מאירופה לאפריקה, הן (כמעט) אף פעם אינן מקננות בה, והסיטואציה שמציג לנו קדמן למעשה אינה אפשרית.^* מראה קן החסידה מעל ארובת לבנים אדומות נמצא מחוץ לחוויה היומיומית בישראל, ושייך לנוף האירופאי: אנחנו מתוודעים אליו בשלב מוקדם של החיים, מלימודים, תוכניות טבע ובעיקר מסיפורים, ומעבדים אותו לתוך הסיפור של החסידה כחלק החסר מהחוויה שלנו של מחזור הטבע.

הטבעיות בה מתקבל החיבור חושפת את הקלות בה אנו מניחים לדמיון להתערבב במציאות, מסלף עובדות מדעיות ומכווץ מרחקים גיאוגרפים ליצירת נרטיב שלם ומוכר. התוספת המעודנת של קדמן שמצניחה בלב הרחוב העירוני נגיעה נוסטלגית וגעגוע לדימויים שמקורם בנוף אירופאי, מצליחה לערער את הבנית המציאות והאמונה שלנו ביכולת להבחין בין מציאות ובדיון.

אוצרת: מאיה שמעוני