החלל לאמנות עכשווית ברח' רבי חנינא ביפו , אומרים מפעיליו, הוא מפעל יוצא דופן. הוא איננו גלריה מסחרית שעניינה כלכלי  ולא מוזיאון שעניינו היסטורי, החלל הוא מפעל של תרבות חיה.

אוצר הגלריה הוא יונתן הירשפלד, וזוהי התערוכה השניה הנערכת בחלל זה ,הראשונה היתה "נשגב עכשיו" והציגו בה אמנים צעירים כמו הילי גרינפלד ואנה לוקשבסקי יחד עם בוגרי לימודי המשך של בצלאל כמו מיכאל יגודין בצד אמנים ותיקים יותר כמו יונתן אופק

התערוכה הנוכחית "עבודת אבל" משאילה את שמה ממונח פרוידיאני ,אבל מתייחסת בעצם לרעיונות של בודריאר, מוצגות בה, עבודות של אמנים ותיקים מאד כמו ציבי גבע, אמנים ותיקים כמו טליה טוקטלי אריאל אסא וגליה אוריו וכן אמנים צעירים יותר ,יונתן הירשפלד מאשה זוסמן, מיכאל יגודין ואמיר פולק

האמנים דנים באבל, באבל אישי באבל ארס- פואטי באבל על גבריות אבודה

באבל על המפעל המודרני, ובאבל כפרקטיקה בציבוריות הישראלית 

עבודת האֵבֶל

 
"דומה שאין דבר רווח יותר במצב הנוכחי, עם תום המילניום, מתחושה של חתימה. חגיגית או מלנכולית, היא מלווה באינספור הבחנות של מוות: מות האידיאולוגיה (ליוטאר), החברה המתועשת (בל), הממשי (בודריאר), מות המחבר (בארת), האדם (פוקו), ההיסטוריה (קוז'יב) וכמובן מות המודרניזם (כולנו, כשאנחנו משתמשים במילה פוסט מודרני)".
איב אלן בואה, הציור: עבודת אבל
 
ואנחנו נדון במותו של האבל במובנו הרחב יותר מהמבט הנאו־מרקסיסטי, זה שהצביע זה מכבר (אווה אילוז, "אינטימיות קרה, עלייתו של הקפיטליזם הריגשי") על הפומביות והכלכליות שבאבל הממוסד ע"י מנגנוני הכלכלה/צריכה/תקשורת העכשוויים — שהרי תם גם האבל על מות המודרנה.
אנחנו ממשיכים קו שהוא בלב זהותה של גלריה חנינא, נתקוף את הנושא מן החזית החיובית, המאמינה באמנות ובאפשרות היצירה: אנחנו נציג אמנים שמתמודדים עם משבר אבדן האבל.
ישנה הבחנה מפורסמת של בודריאר על טבעם ה'מכחיש' של מוסדות חברתיים. דיסנילנד מכחישה את היות אמריקה כולה חברת ראווה נוצצת ואינפנטילית הרודפת סיפוקים מיידים מגירויים סינתטיים. מערכת בתי הכלא מכחישה את העובדה שהסדר החברתי כולו הוא סדרה של איסורים וסנקציות, ועל ידי הכחשות אלו מתאפשרת את אשליית הבגרות והחופש. אם נביט בנו, קל יהיה לומר שהדיסנילנד שלנו הוא האבל. מוסד כמו 'יד ושם' (הבארוקי להפליא) מכחיש את היות כל המדינה הזאת יד ושם, והאבלות הטקסית של ימי זיכרון (שוב, בארוקיים להדהים) מאפשרת את ה"נורמליות" בחיי מדינה שבה כל אדם מכיר מישהו שנפל בקרב.
"מאחורי הבארוקיות," כותב שם בודריאר, "מסתתרת הוד מעלתה הפוליטיקה."
ההתאבלות המיידית של השכולים בטלוויזיה (בודריאר: היא בוכה וחוגגת את האבל ובכך תורמת ליצורו, כפי שהיא עושה עם הטרור אותו היא מגנה בפה ומפארת כשהיא משדרת את "ההיקסמות הגולמית ממעשיו"), צילומי הלוויות, הפורנוגרפיה של הפיגועים — תפקידם לאשש את נורמליות שגרת חיינו.
ובכל זאת אמנים מסוגלים לדיון חווייתי העוקף את מכשולי השפה שנוכסה ע"י התרבות הפופולארית/בארוקית/פוליטית: כל אחד מהציירים המציגים כאן בונה דינמיקה עדינה בין האישי והתרבותי, על בסיס היסוד המשותף שבהתכנסות פנימה באבל, וההתכנסות פנימה ביצירת האמנות; מבט אל העולם ופניה אל הצופה.
יונתן הירשפלד

מציגים :טליה טוקטלי ציבי גבע, מאשה זוסמן אריאל אסאו,מיכאל יגודין אמיר פולק ,יונתן הירשפלד וגליה אורי ,אוצר יונתן הירשפלד.

חנינא חלל לאמנות עכשווית ביפו , רחוב רבי חנינא 25 ,פינת מרגוזה 054-6929933 ,

hanina25@gmail.com  

ימים ב,ו  10:00-13:00 , ימים ג-ה 16:00-19:00 ,ובתיאום מראש.

פתיחה יום ו 30.5.08 12:00

החלל מופעל בתמיכת תנועת אינלייטן נקסט, מפיק התערוכה יקיר שגב.