אמנות עכשווית ישראלית ,"סימני חיים" –תערוכה חדשה בבית אנה טיכו

התערוכה החדשה "סימני חיים - אמנות ישראלית עכשווית" שתיפתח בבית אנא טיכו ב-30.5.08, מבקשת להנפיש את בית טיכו, לעורר ולהנשים אותו, באמצעות מבחר עבודות פיסול, וידאו, ואנימציה (הנפשה) שיוצבו בגלריה ובחללים הביתיים שבקומה העליונה בבית. ברוב היצירות יש תנועה, לעתים אקראית ומפתיעה ולעתים סדירה, כמעין דופק. בחירת היצירות ומיקומן ברחבי הבית מעירים פינות נשכחות ומשיבים חיים בחדרים, והשיטוט בין חלליו של הבית ההיסטורי הופך לחוויה רצופה הפתעות ותגליות. התערוכה מוצגת במסגרת סדרת תערוכות אמנות ישראלית המוצגת בבית והמנהלת דו-שיח עם המקום.

אוצרת התערוכה  "סימני חיים אומנות ישראלית עכשווית" -מירה לפידות.האמנים המשתתפים: אסנת אביטל  רומי אחיטוב, איתמר בגליקטר  דרור דאום, גל וינשטיין, רועי מנחם מרקוביץ, מירי סגל  סשה סרבר, רבקה פרס ומורן סומר, טליה קינן  רעיה קרס ואריאל שלזינגר. 

בבסיס התערוכה עומד השילוש -  נפש, חיים ותנועה. כלומר, לא אנימציה במובנה המדיומאלי (קולנועי) אלא הנפשה במובנה הרחב: הענקת חיים לדומם. המניע לתערוכה טמון ב"רקע" שלה - בבית טיכו. הבית, שנבנה באמצע המאה ה-19 ועבר גלגולים משונים בין דיירים שונים, נרכש על ידי בני הזוג טיכו ב-1924. ד"ר אלברט טיכו, רופא עיניים ששמו נודע ברחבי המזרח-התיכון, ואנה טיכו הציירת המפורסמת של נופי ירושלים וסביבותיה, היו לדמויות מפתח בנוף התרבותי והחברתי של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20. הבית שימש לא רק ביתם הפרטי אלא גם מרפאה, סטודיו, ו"סלון" תרבותי - בועה אירופית בלב ירושלים. עם מותה של אנה טיכו ב-1980, היא הורישה את עיזבונה האמנותי ואת הבית למוזיאון ישראל. בדומה לבית ביאליק ובית ראובן שהפכו למרכזי תרבות, גם בית טיכו משמר את נוכחות דייריו והוא מעין בית מפוחלץ, כזה המשמר גוף ללא תנועה.

על העבודות בתערוכה :

סרט הווידאו של דרור דאום מתעד פעולה פשוטה ואפקטיווית. דאום קשר סרטי נייר קרפ אדום אל פתח אוורור הקבוע במדרכה, זרם האוויר החם שעלה מן הפתח העיף אותם (כמו את שמלתה של מרלין מונרו...) והם הפכו ל'מדורה' באמצע הרחוב. כשהיא מוקרנת מעל האח שבקומת המגורים של בית טיכו, נראית העבודה ממשית יותר ובו בזמן מופרכת יותר. האח דומם וריק. העבודה כמו רומזת על האפשרות להפחת אש מחודשת, אך אש זו אינה ממשית, גם לא דימוי של אש ממשית, אלא מהתלה: נייר ואוויר חם.

במיצב הווידאו של מירי סגל נראית פינת הגלריה, עולה ויורדת, פועמת. סגל צילמה את הפינה הממשית של החדר במצלמת וידאו שנעה בחיקה, לקצב נשימותיה, ורחש נשימתה מוקלט אף הוא. עם הקרנת הסרט על אותה פינה, בגלריה חשוכה, הפינה מתחילה לנשום. תנועת החיים והנשימה הותקה והועתקה מגוף האמנית אל "גוף" הפינה.

אסנת אביטל יצרה וידאו "לבן על לבן": דבק פלסטי לבן נוזל על קיר לבן בקווים ישרים וברווחים שווים, כרישום פורמליסטי. אט-אט הוא מצטבר ומתעבה לשכבה סמיכה, הקווים מיטשטשים ונבלעים, הדימוי מתלכד עם הקיר הלבן שהוא מוקרן עליו, והקיר מגיר הפרשה לבנה, גופנית מאוד, ספק דם ספק זרע.

קל שלא לשים לב לעבודה של טליה קינן. במבט ראשון היא נראית כמו שאריות של אירוע פתיחה או מסיבת יום הולדת שטרם פונו. כוסות וצלחות חד-פעמיות פשוטות מוטלות באי סדר על מפת ניילון שנפרסה על שולחן מתקפל ועל הכול שפוך מיץ פטל חיוור, שלמראהו מתפשטת בפה תחושת טעמו המדולל. רק מקרוב אפשר להבחין שהמיץ נשפך מאחת הכוסות,  נובע ממנה כמו מעיין או מזרקה  בזרימה אינסופית שאין לה התחלה ואין לה סוף, ועם זאת אינו גולש מהשולחן. ואכן, המניע לעבודה היה מנוע של מזרקה שמצאה קינן בחנות מזרקות בדרום תל-אביב.

אריאל שלזינגר עושה גם הוא איזו 'קוסמות' בחפצים דלים ובורא תנועה לא סבירה ולא צפויה. על רצפת המשרד של ד"ר טיכו מונח משטח עץ מוגבה מעט ועליו שני דפיA4, שבאורח פלא נראים רוקדים – רגע נצמדים זה לזה ורגע נפרדים. גם בעבודה זאת המופע הקינטי מופעל על ידי מנוע חשמלי, אך שלא כמו ב'מזרקה' של קינן, התנועה אקראית וספונטנית, והיא "בוקעת" מהחפץ עצמו וחורגת מגבולותיו. שם היצירה הוא ביטוי בצרפתית שפירושו 'מחסום כתיבה' או באופן מילולי: 'אימת הדף הלבן'. שלזינגר כמו הנפיש את הביטוי והעתיק את זירת ההתרחשות מנפשו המסוכסכת של הכותב אל הדפים עצמם.

שני סרטי הווידאו הקצרצרים של רועי מנחם מרקוביץ' הם קטעים מתוך עבודת-הגמר שלו במדרשה לאמנות בבית ברל: אסופה של אירועים קצרים, שהם "סופי עולם, אסונות או תאונות קטנות ומעצבנות" כדבריו. באחד רואים חדר ישיבות ערוך לקראת ישיבה וקערת פרות מונחת על שולחן. הכול שקט ודומם כשלפתע, ללא סיבה נראית לעין, האננס קופץ מהקערה ונוחת על השולחן. בסרט השני נראה בר משנות ה-80, מוכן לפעילות הערב. גם כאן, בלי סיבה ברורה, פתאום הכול מתמוטט: כיסא שנופל גורר אחריו מפולת שולחנות ועציץ, במין קריסה פנימית שמותירה אחריה הרס וחורבן. הסרטים המבוימים עשויים באמצעים ביתיים ופועלים כמו סרטי מצלמה נסתרת, והתגובה להתרחשויות המתוארות בהם מזכירה את התגובה למראה אדם שהחליק על קליפת בננה – תערובת של חרדה, פרץ צחוק משוחרר ומבוכה. אלא שכאן אין שום דמות אנושית, רק חפצים "דוממים".

סרטן של מורן סומר ורבקה פרס הוא תרגיל קצר בקורס שהנחה יוצר סרטי ההנפשה רוני אורן. הנחיות התרגיל היו לצלם 150 תצלומים עוקבים של חפצים מהסביבה המיידית ולהקרין אותם פריים אחר פריים קדימה ואחורה, כך שיתקבל דומם מונפש. סומר ופרס צילמו פתיתי זהב על שעווה. הן חיממו את השעווה ויצרו משחק של תנועה, מעברים משקוף לאטום. הדימוי, שלרגע נראה מופשט ולרגע מזכיר עלי שלכת בשלולית מים, אינו מפוענח מיידית. הקרנת הסרטון במסך קטן שמוצב על הפסנתר בבית טיכו הופכת את ההייררכיה בין הדימוי לפסקול (גלן גולד מנגן באך), כך שהדימוי מאייר את המוזיקה הבוקעת מהפסנתר ולא להפך.

רומי אחיטוב צילם בווידאו נוף שנשקף מחלון המטוס בזמן נחיתה בארצות-הברית. אחר-כך הוא סרק את הסרט המונוכרומטי משמאל לימין, טור אחרי טור,  כך שכל טור פיקסלים שנסרק התקבע במקום. התקבל מעין רישום פנורמי משובש – חלקו בתנועה חלקו קבוע. תנועת הסריקה הסדירה והדימוי שהולך וקופא אתה יצרו רישום אחיד ועם זאת מופרע.

בתערוכת היחיד שלו בבית טיכו (2006) הציג גל וינשטיין רביעיית ציורים קטנים שנעשו על פי רצף תצלומים של התפשטות שרפה ביער.[1]  ה"ציורים"  – רישומים בצמר פלדה ולבד שהודבקו בצפיפות משתנה על נייר -  הוצגו לצד רישומי פחם של נופים שחורים מאת אנה טיכו. עבודתו הנוכחית - סרט וידאו, המוצג אף הוא לצד רישומיה המפוחמים-החרוכים של אנה טיכו - עושה מהלך הפוך: גל וינשטיין מצית רישום של יער עשוי צמר פלדה, אבל באופן מפתיע הצמר שנדלק אינו מתאכל, והיער נותר כשהיה. רק עם צמר פלדה, חומר המזוהה עם עבודתו של גל וינשטיין, אפשר להשיג אפקט כזה. כך אפשר היה לצלם ארבע שרפות שונות של אותו הרישום. האש פועלת כדימוי ציורי בתנועה. במקום רצף תצלומים המפרק את התפשטות האש ביער, וינשטיין כמו מחבר את התצלומים לסרט רציף. מה שהיה בעבודה הראשונה ייצוג של שרפה ביער, הוא עתה אש ממשית הלוחכת את הרישום. רישום של יער עולה באש.

פינוקיו, כמו פיגמליון, הוא סיפור-מפתח של הנפשה – נגר מגלף דמות בובת ילד מעץ, המופחת חיים מרגע שנוצרה. פינוקיו הוא ליצן-ילד זדוני שמסתבך בהרפתקות איומות. לקראת סוף הסיפור הוא "חוזר בתשובה" וכפרס על מעשיו הטובים מעניקה לו פיה את החיים האמיתיים והוא הופך לנער בשר ודם. סשה סרבר כמו מציע גורל אחר לפינוקיו – במקום להפוך לנער חי, נעשית בובת העץ לאוד מוצל, גחלים מפויחים. סרבר גילף את פינוקיו בקלקר וצבע אותו בשחור. האשליה מושלמת. באורח אירוני, דווקא צורתו השרופה, מותו החומרי של פינוקיו, משווה לו מראה אנושי.

בין מנורות החנוכה התלויות על קיר משרדו של ד"ר טיכו מוצגת אמבלמה של משאלה או ציפייה לנס. זהו פסל חרס קטן שיצר איתמר בגליקטר בדמות חתך של מנורת שמן שבתוכו דחוס פרצוף. זהו ה"ג'יני" (Genie) – אותו שד חבוי ממנורת הקסמים של "אלאדין". אלאדין מעיר את השד לחיים על ידי שפשוף מקרי של המנורה, והוא מופיע לפניו, נכון להגשים שלוש משאלות. פני השד הם פניו של בגליקטר. דיוקן עצמי חנוק ומעוות, המשתוקק לצאת וממתין למשחררו.

סרט ההנפשה של רעיה קרס הוא עבודת האנימציה המובהקת היחידה בתערוכה. עמוד השדרה של הסרט הוא הפסקול: קולה של רות סרנה קרס, סבתה של היוצרת, בת למעלה מ-90, הקוראת בגרמנית מכתב שכתבה במרס 1942 למי שהיה אז ארוסה, מיקי (מיקושקו). יומיים לפני חתונתם הם נפרדו, מיקי עלה על רכבת ולא שב. בדיעבד התברר, שהוא עלה על אחד הטרנספורטים של יהודי צ'כוסלובקיה אל מחנות ההשמדה. המכתב רווי אהבה ודאגה; סרנה אינה יודעת מה עלה בגורלו ואינה יודעת את נפשה מרוב געגועים. היא חיכתה לקבל כתובת למשלוח ומשזו לא הגיעה, גנזה את המכתב ושמרה אותו כל השנים. רעיה קרס אינה מאיירת את האירועים המתוארים במכתב, אלא מציגה אישה צעירה שעוסקת בפעילות ביתית – מפנה את שולחן האוכל, חוגרת סינר, שוטפת את הכלים. בהדרגה מתברר, שהאישה היא הסבתא בצעירותה, ונדמה שהמציאות הפנימית גואה על גדותיה ומשנה את זו החיצונית. הציורים על כלי הפורצלן רוחשים חיים משלהם ומשקפים את תקוותיה וחרדותיה. המכתב כולו הוא בקשה ל"סימן חיים" מן האהוב שנעלם.

אוצרת התערוכה :מירה לפידות.

 האמנים המשתתפים בתערוכה : איתמר בגליקטר  דרור דאום, אסנת אביטל  רומי אחיטוב, גל וינשטיין, רועי מנחם מרקוביץ, מירי סגל  סשה סרבר, רבקה פרס ומורן סומר, טליה קינן  רעיה קרס ואריאל שלזינגר.