מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציג,"ובסוף נמות" ,אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל,אוצר דורון רבינא, ,3.5.08-9.8.08.

בתערוכה הנרחבת יוצגו עבודות משל:

איה וגל, עסאם אבו שקרה, גלעד אופיר, יואב אפרתי, אריאל אסאו, ג'ומאנה אמיל עבוד , אבנר בן גל, ארנון בן דוד, גיא בן נר, אלי גור אריה, גיא בר אמוץ, ענת בצר, יוסי ברגר, מאיר גל, אורי גרשוני, אלישע דגן, ניר הוד, נועם הולדנגרבר, נטע הררי, פבל וולברג, אליעזר זוננשיין, דנה ובועז זונשיין, ג'סר אבו רביעה, דניאל זק, אירית חמו, גליה יהב, אתי יעקבי, שרון יערי, מרים כבסה, שיבץ כהן, סיגלית לנדאו, הילה לולו לין, ברכה אטניגר , יעקב מורד, תמרה מסל, טל מצליח, אוהד מרומי, ניר נאדר וארז חרודי , משה ניניו, עדי נס , אבי פיטשון, מקס פרידמן, מיכאל סגן כהן, חנה סהר, דורון סולומונס, יהודית סספורטס, אורי צייג, רועי קופר, צור קוצר, מיקי קרצמן וגדעון לוי, דורון רבינא, איליה רבינוביץ, גיא רז, רועי רוזן, אפרת שווילי, גיל שחר, יואב שמואלי, מאירה שמש, דינה שנהב.

התערוכה הינה חלק מפרוייקט נרחב לקראת חגיגות ה- 60 למדינת ישראל,אותו  יוזם משרד התרבות בשיתוף המוזיאונים המרכזיים לאמנות בארץ פרויקט ייחודי של שש תערוכות בשישה מוזיאונים אשר יסכמו את תולדות האמנות הישראלית מאז הקמת המדינה, כל מוזיאון באמצעות תערוכה שתציג עשור באמנות הישראלית מאז 1948.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציג תערוכה של אמנות שנות התשעים בישראל.

עשור שנות התשעים, עשור אחרון של מאה ושל אלף, התאפיין בארץ בפריחה תרבותית על רקע אופוריית הסכמי אוסלו וחלום המזרח התיכון החדש ובהיפתחות וסימולטניות תרבותית ביחס לעולם. אותו עשור ייזכר תמיד גם כרגע הנכזב של כלכלת התקוות הזו, רווי בחרדה קיומית של מפנה מאה, ממוסגר בשתי אינתיפאדות ונחצה באירוע המכונן והמערער של רצח ראש ממשלה. בתוך המנעד הזה, ועל רקע העדר כמעט מוחלט של כלכלת שוק ממשית, נוצרה בארץ אמנות בעלת דגשים אוניברסליים, אמנות שלחצה במלוא העוצמה על דוושת האָפקטיביות ומימשה את הראווה, את הספקטקל ואת הפטישיזציה של האובייקט האמנותי. לצד תאוות הנִראוּת וההופעה – ובתוכָה – צמחה אמנות שהיתה רוויה גם בקטסטרופה, בכליית הגוף וחרדת המוות, בערנות לנוראות הכיבוש, ההרג והביזוי. זהו העשור בו נטמעים אל תוך האמנות בישראל (תוך עויינות לא מבוטלת בין התאוריה והפרקסיס)  שדות השיח הפוסטמודרניים, באופן המובהק ביותר, בדמות עיסוק נרחב בפוליטיקה של זהויות, פמניזם, מזרחיות, הומוסקסואליות, פירוק הסובייקט כקונסטרוקט הומוגני לכיד, עיסוק בגוף בהקשריו הנמוכים והבזויים, עיסוק ביקורתי במבני הכוח של השדה, ביחסי אמנות וממון, עיצוב, טכנולוגיה,פוליטיקה וארכיטקטורה. זהו גם העשור שמסמן את חזרתו של הוידאו כמדיום אמנותי מג'ורי יחד עם פריחה של הצילום ונוכחות גורפת של מדיום המיצב, בעיקר זה הנוצר לחללים ספציפיים ((site specific.

המאפיינים האמורים מוצאים את מקומם המתבקש בתערוכה, אך הפגנתם ומיפויים אינם עומדים בחזית שאיפותיה.

התערוכה "ובסוף נמות": אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל מבקשת לחשוב על היחס שבין אמנות ובין תיבות של זמן, חלוקה ומנייה של עשורים, בחשד ובספקנות ביקורתית. היא מבטאת רתיעה מהיומרה המודרניסטית לסכם במהלך יחיד רשת של נראטבים והתפתחויות אמנותיות ותרבותיות תחת מסגרת כרונולוגית של "עשור". היא אינה שואפת להיות "היסטורית" (במובן של יצירת סיכום סמכותי, כרונולוגי, משחזר) או לכפות בכוח פיכחון של המבט שאחרי, מבט מאוחר; היא רוצה להרוויח מתחושת ההווה (מדובר באמנים פעילים ובעבודות שעדיין קיימות באופן טרי בזיכרון התרבותי), על החיוּת שהוא מאפשר ועל שובל של דיסאוריינטציה אידיאולוגית שהוא מותיר – כלומר לשמר כתם עיוור שהמבט על ה"עכשיו" מציע תמיד. היא שואפת להמיר את המושג "עבר קרוב" ב"הווה מתמשך", להתייחס לעשור שעבר לא כמשהו המתפענח באמצעות מבט אלא כמשהו שמחולל מבט.

הבחירה להתמקד בתערוכה באמנות הצעירה של שנות התשעים היא המשך של מחשבה זו. כלומר - הנחת היסוד הראשונה שמונחת בבסיס התערוכה היא החלקיות. ההחלטה לעסוק בחלק ורק בחלק מ"מה שהיה". אבל  היא תולדה גם  של ההבנה כי המושגים  "אמן צעיר" ו"צעירות"  הם בעלי איכות אמבלמטית לאמנות העשור.  הפניית המבט המתחוללת בעשור זה ,בארץ ובעולם, למפעלים אמנותיים ברגע הבראשיתי של ההפצעה,  על הארוס, החדשנות והחפות מסרחים עודפים של עבר- איכויות הנקשרות במושג הצעירות- היא גורפת, חוצת גבולות ומעידה על צורך של השדה לאחוז בהתרחשות הקשורה באופן משמעותי ב"ראשית" בעידן שרווי בהגיונות של 'סוף'.  "אם בעשורים קודמים היה למושג 'אמן צעיר' מקום בתוך היגיון של 'הבטחה ומימוש' [...] בשנים אלה [...] הותרו הכבלים המושגיים שקשרו אותו אל העבר (ככל ש"אמן צעיר" נתפש מסורתית כתוצר של מערכת חניכה, קרי, כהישג של מוריו) ואל העתיד (ככל שהוא נתפש כגרעין הממתין לתנאים המתאימים למימוש(. מה שהלך והתבהר כך היה תמונה חדשה של זמניות, שהיחס הסימטרי – ששורשיו רציונליים-מודרניסטיים מובהקים – בין תחילה וסוף, פוטנציאל ומימוש, חניכה והתבגרות, אינו מתקיים בה עוד כפשוטו" (נמרוד מתן, מתוך הקטלוג).

באמצעות הצגת "שברים" של מפעלים אמנותיים (רוב האמנים בתערוכה מציגים עבודה אחת) ויצירה של תחביר בין פרגמנטים של פרוייקטים אמנותיים, שואפת התערוכה לזקק רטט של קיום, ער, פריך,רגע של התקוממות כנגד עול של יתר תרבותיות, של 'סוף' ושל היקרשות של זהות בגבולות ההרמטיים של האובייקט האמנותי. היא שואפת לחשוף את תודעת המוות בה רוויה אמנות העשור , את הניסיון לאחוז בצעירות כרגע אל-זמני, כ"לא-זמן", כעירנות מתמדת לתופת של ה"רצף" ואת חדוות עצירתו.

בתערוכה יוצגו לצד עבודות קאנוניות שצברו נראוּת אינטנסיבית, עבודות שאף שהן מייצגות ביעילות מפעל אמנותי של אמן זה או אחר, נשארו סמויות, צדדיות. עבודות מוכרות מוצגות לצד גרסאות חדשות לעבודות ישנות, אזכור לצד שחזור, מיפוי לצד סילוף. אמנים שהפכו מזוהים במהלך הזמן עם מדיום מסוים מציגים עבודות במדיומים אחרים, שהעסיקו אותם בשנות התשעים , ואמנים שעזבו את האמנות חוזרים להציג בתערוכה זו . בנוסף מכילה התערוכה חומרים תיעודיים מסוגים שונים: בתערוכה מצגת של מסכי פלזמה הפורשת מבחר רחב של עבודות אמנות ותיעוד תערוכות שנעשו במהלך העשור ע"י אמנים בני דורות שונים.  בחלק אחר של התערוכה יוצג קיר עם מאה מדורים של "איזור הדמדומים" של גדעון לוי ומיקי קרצמן מאמצע שנות התשעים ועד העשור הנוכחי. תיעוד של פעולות אמנותיות שנעשו על ידי אמנים במהלך העשור יוצג גם הוא, כמו תיעוד מיצג של אבי פיטשון במצפה רמון, וידאו של להקת "נשרפת" בהופעה מול גלריה בוגרשוב, ואמנות דואר שיצר דניאל זק.

בקטלוג המלווה את התערוכה הומר המודל של תזה אוצרותית מונוליתית בריבוי קולות, באמצעות פרישה של מניפת כותבים שהוזמנו להתייחס לאמנות שנות התשעים ומושג ה"צעירות" כנקודת מוצא לכתיבה

על היבטים הנוגעים לעשור, האמנות והתרבות החזותית שלו.

הכותבים: בועז נוימן ("שנות התשעים- ארבעה סיפורים"- היסטוריה תרבותית של שנות התשעים), דורון רבינא ("להרוג זמן" – אמנות צעירה וצעירות בשנות התשעים), ניסן שור ("העשור המרצד"- שנות התשעים כתופעה אופטית), גליה יהב ("מורשת דנה / דו"ח פתולוגי" – על דנה אינטרנשיונל וחילמי שושא), ברכה ליכטנברג אטינגר ( על צעירות ויצירה דרך לווינאס, ליוטאר, ארנדט וקריסטבה) נמרוד מתן ("הפנים" – על גיא בן נר ועל ההופעה של אמן צעיר בשדה האמנות), אבי פיטשון ("מאקטיביזם פוליטי לאמנות"- רשומון אוטוביוגרפי), וכן דיאלוג בין רועי רוזן ופרנק פניציו ("מוות וטיפשות בשנות התשעים") ושיחה בין דורון רבינא ואבנר בן גל.

משתתפים בתערוכה :

דינה שנהב ,איה וגל, מאירה שמש,.עסאם אבו שקרה, יואב שמואלי,  גלעד אופיר, יואב אפרתי, אריאל אסאו, ג'ומאנה אמיל עבוד , אבנר בן גל, ארנון בן דוד, גיא בן נר, אלי גור אריה, גיא בר אמוץ, ענת בצר, יוסי ברגר, מאיר גל, אורי גרשוני, אלישע דגן, ניר הוד, נועם הולדנגרבר, נטע הררי, פבל וולברג, אליעזר זוננשיין, דנה ובועז זונשיין, ג'סר אבו רביעה, דניאל זק, אירית חמו, גליה יהב, שרון יערי, מרים כבסה, שיבץ כהן, סיגלית לנדאו, הילה לולו לין, ברכה אטניגר , יעקב מורד, תמרה מסל, טל מצליח, אוהד מרומי, ניר נאדר וארז חרודי , משה ניניו, עדי נס , אבי פיטשון, מקס פרידמן, מיכאל סגן כהן, חנה סהר, דורון סולומונס, יהודית סספורטס, אורי צייג, רועי קופר, צור קוצר, מיקי קרצמן וגדעון לוי, דורון רבינא, איליה רבינוביץ, גיא רז, רועי רוזן, אפרת שווילי, גיל שחר, אתי יעקבי,