על התערוכות של נעמה אהרונסון ,דובי קדמון , שי אלוני , וטטיאנה אמסלם קרוון , ארבע תערוכות חדשות במוזיאון רמת גן מ-1.5.08
דובי קדמון בתערוכה -"והכלי שלא הונח" דובי קדמון, יליד תל אביב, ילדות רגילה שכוללת תיכון וצבא. בית רגיל שהשואה היא חלק שאינו מוסתר אבל גם לא הנושא המרכזי. ילד טוב. דובי קדמון מצייר שנים. בוגר של בית הספר לציור אבני בשנים הטובות של בית הספר הזה. ציור היה חלק ממנו כל הזמן אבל החיים לא תמיד מאפשרים לעשות את מה שרוצים באמת. רק אחרי שהשתחרר מחיל האוויר, הפסיק לטוס בחברות אזרחיות סגר את עסקיו התפנה לעיסוק שאותו איפסן שנים וחזר לאמנות. המרתף שבביתו הפך לסטודיו. וכך כל יום הוא "יורד" לסטודיו בסוף היום "עולה" אל החיים. הוא בקיא בטכניקות הציור ובוחר לעצמו את הרצויות לו. רצויות לצורך ההדגשות ורצויות לצורך האמנות. כמי שמנוסה בשליטה עצמית הוא מצליח לעבוד את העבודה הזו. סבלנות, סבלנות, קו אחרי קו ומריחות צבע שמשלימות וסוגרות את הכל לכלל עבודה מושלמת.
הביקור בסטודיו היה בתחילתו כמו ביקור רגיל של אוצר בסטודיו של אמן. מעין ריקוד זהיר של היכרות. דובי היה מעט מתוח. אבל הכל התפוגג כשראיתי את הציורים.
בתחילה הייתי בטוח כי יש כאן עבודה של קולאז' וציור. הדיוק של הרישום המשולב בציור היה מוחלט. הקונקרטיות של הרישום מול אכספרסיביות של הנחת צבע הייתה מרשימה. רק אחרי התבוננות מעמיקה יותר מתגלה כי הרישום הוא רישום ולא צילום מודבק.
רישום ברמה כזו של דיוק מחייב עבודה שיש בה מעמסה והתמדה. מראו של סיזיפוס על מייד. קו ליד קו. הצללה קלה ליד הצללה כבדה. תאור מדויק שלא נתון לפרשנות ציורית, אפילו העתקה אם תרצו. אבל העתקה זו היא התהליך של הכניסה לתוך תהליך האמנות. העתקה זו היא המדיטציה של היכולת להכיל את המראה. רק באופן כזה של העתקה כמעט מכאנית מתקיימת האפשרות לראות באמת את הנראה. ואולי, אולי לעכלו.אוצר מאיר אהרונסון .
נעמה אהרנסון בתערוכה - "ארוחה" מיצב פיסולי בנייר ,אוצר מאיר אהרונסון . תערוכתה של נעמה אהרנסון , מתמקדת ב'טיפוס האנושי', היא מציגה דמויות, בתנועה קפואה, ברגע נתון. הדמויות הן עצמאיות לכאורה המרוכזות סביב מכנה משותף, נושא אחד – "הארוחה". הדמויות במיצב עסוקות באכילה. תווי פניהן חסרים, אך הן מתאפיינות על ידי האוכל שלהן, אופן אכילתן ובגדיהן המסוגננים. כמעט ואין אינטראקציה ביניהן, כל דמות מנותקת מהשנייה ומרוכזת בעצמה כאשר רק השולחן הוא החוט המקשר ליצירת הסיטואציה. הפסלים בצורתם המוגמרת הם פרי תהליך ארוך של התבוננות מעמיקה ולמידה. הכנת תבנית רשת ועטיפתה בשכבות רבות של נייר, ללא צביעה. הצבעוניות המרהיבה של הפסלים היא תוצאה של שימוש בצבעו המקורי של הנייר.אוצר התערוכה מאיר אהרונסון
שי אלוני בתערוכה "לוחמים" ,אוצר גיא רז .שי אלוני צילם את מרבית פרוייקט "לוחמים" בשנים 2000-2005. בפרוייקט מיוצגות קבוצות לוחמים יהודים שפעלו בארץ ובאירופה בשנים 1920-1949.
אלוני ממקם את מושאי צילומיו – הלוחמים והלוחמות – לא בשדה הקרב ההירואי של העבר, אלא בסלון ביתם היום, הבית שלמענו לחמו או שאליו הגיעו בערוב ימיהם. ריחוק זה נועד להדגיש את ההבטים האמנותיים, התיעודיים והפרטיים של הצילומים ומושאיהם, לעומת ההיבטים הלאומיים והצבאיים של גיבורי הצילומים.
צילומיו של שי אלוני הם מסע אל שורשי יסודה המיליטנטי של ישראל. פרוייקט צילומים זה מכנס לראשונה דור שלם של לוחמים תחת קורת גג אחת. מטרה אחת איחדה את כל הלוחמים האלו: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
טטיאנה אמסלם קרוון ,בתערוכה – "בראשית ברא" מסדרת התערוכות לאמנים צעירים "שישי ראשון" –אוצרת יהודית מצקל.טטיאנה קרוון, ובכינויה טניה, יוצרת במדיום הצילום. אלא שטניה אינה זקוקה כלל לא לעדשה ולא לסרט צילום ואף לא למצלמה, על מנת ליצור. בתערוכה מינימליסטית זו טניה קרוון מתחילה את תהליך הצילום מבראשית. מראשיתה של ההיסטוריה של הצילום, ומראשית מעשה הצילום בפרט.
טניה קרוון יוצרת פוטוגראמות ( צילום-מגע). הפוטוגראמה אינה זקוקה למצלמה , רק לאור המגדל, ולנייר. לכאורה, בתהליך קבלת ההחלטות המלווה את יצירת הפוטוגראמה, אין בחירה ודיון בדבר עומק שדה, סוג הנגטיב, החשיפה וכו'. אלא שהעיסוק המרכזי הוא בפורמאט (גודל הנייר), באיכות וסוג הנייר והעיקר הוא המה.
בחירותיה של טניה קרוון, ב'מה', הן כבחירותיו של זאטוט המגלה בכל יום את העולם מחדש. תמימות והתלהבות. טניה מדגימה ומחצינה תכונות הכל כך נדירות במקומותינו. אם העיסוק במדיום הצילום של טניה קרוון הוא מסע של חזרה אל שורשיו של הצילום, אל הבראשית של היצירה הצילומית, הרי שגם בבחירת החומרים והנושאים של טניה יש מן הבראשית. המים, מקור חיים, חומר ללא צבע, ללא ריח, ללא טעם וההופך תחת המגדל של טניה לחומר יצירה. חומר המתגלה כעולמות חדשים והמפתים את הצופה והמתבונן ליציאה להרפתקאות חדשות. האור הוא חומר יצירה בסיסי שבלעדיו אין קיום למעשה הצילום. קרוון לוקחת את יסוד האור כמקור ליצירה חדשה. האדמה, כחומר יסוד קיומי, כמו האוויר, האור ( תחליף לאש), המים ( ארבעת יסודות הקיום והיקום), מגיע אל קידמת הבמה/ היצירה באמצעות העיסוק בצמחיה . את תערוכתה של טטיאנה אמסלם קרוון אצרה יהודית מצקל.
