אפריל 2008

בתערוכה יציג ליפשיץ סדרת פסלים יצוקים ברונזה, אותם יצר בשנה האחרונה המהווים עבורו משל למצבו של האזרח במדינה. 5 פסלים, אותם הוא מכנה "דחלילים" להם הוסיף אביזרים שונים כדוגמת נעלי צנחנים קרועות, קסדת פלדה מחוררת ופרטים נוספים המשקפים עולם של צבאיות חלולה. שני פסלים דמויי שקים להם צירף כפות ידיים קטועות, בובות של חיילי עופרת, בקבוק יניקה של תינוק, משפך, מברשת שיניים, עולם שלם של מציאות הזויה אותה בחר הוא לשקף. פסל סדן אליו צירף עולם שלם של דימויים, ושני פסלי ראשים מהם בוקעות לסתות פעורות וחלקי מתכת שונים.

המניע לתערוכה היה אותו פסל סדן שייצר לראשונה, אשר מהווה עבורו את מהות היצירה האנושית. על כך כותב ליפשיץ בקטלוג התערוכה:

"... כן, לחפש את אותה נקודה

נקודת אפס שממנה התחיל הכל

הסדן זה פאר יצירת האדם

ממנו נוצרה הסכין, החרב

ממנו נוצר החרמש והמגל

זוהי שיאה של האסתטיקה

יופיים של כלי העבודה

כמו יופיים של כלי הנשק

ולפי תורם כלי המוזיקה..."

אורי ליפשיץ נולד בקיבוץ גבעת השלושה, הביוגרפיה שלו היא ישראלית טיפוסית, צבא, גדוד הצנחנים, פעולות האיבה ומלחמות.

בשנים האחרונות עוסקת יצירתו באקטואליה, חומרים אותם הוא שואב מן העיתונות והטלוויזיה הופכים עבורו לחומרי יצירה – חומרי מציאות.

"יש אנשים שחושבים שאם הם לא פותחים עיתון ולא קוראים חדשות אז אין חדשות. שאם הם לא מעוניינים לדעת דברים מסוימים הם אינם קיימים, אנשים אלו מאמינים בתום לב שרק מה שהם יודעים קיים...." אמר ליפשיץ בראיון שנעשה עימו לרגל תערוכתו אינדקס 1993-1995.

ליפשיץ הוא אמן שאינו נשאר אדיש למתרחש סביבו, הוא מרגיש צורך לתעד בציוריו, כמו גם בפסליו, את המציאות בתוכה הוא חי. הוא רואה עצמו מעיין דוקומנטר המגיב באופן בלתי אמצעי לחוויית המציאות אותה הוא חווה.

פסליו, העשויים ברזל ופלדה הם קומפוזיציות מאד מורכבות המוצבות בתערוכה בקבוצות- שניים, שלושה ואף יותר, פסלים האומרים אותה אמירה מזוויות שונות, מצטלבים זה בזה, מתנגשים זה בזה, או חוצים זה את זה. בהעמדה שכזו מקבלים הפסלים לא רק נפח כי אם אמירה אובייקטיבית.

רבים מפסליו של ליפשיץ הם אנטומיה חסרת רחמים של גוף האדם, או מיקרוקוסמוס של מציאות חבוטה. מה שהעין אינה רואה, רואה האמן המנתח החותך באיזמל חדה את חומרי המציאות.

במעיין הומור שחור "מקשט" ליפשיץ את פסליו ומוסיף להם אביזרים וחלקים – חומרי חיים אותם אסף כ'רדי מייד' והדביק לפסליו כדי להעצים את החוויה.

השירה המתקבלת מיצירתו מתערבלת באכזריות הקרה, האובייקטיבית של גוף הפסל. כמו גויה, אשר ביטא בתחריטיו את זוועות המלחמה, כך בונה ליפשיץ גדמים המשלימים באורח תפקודם את האיבר שנכרת ומציגים בישירות ונועזות את המציאות הטרגית בה אנו חיים.

בפסליו של ליפשיץ אנו מתוודעים אל הפרקטיקות של ההוויה האנושית. הוויה מופשטת באנושיותה, שהיא מעבר לטוב ולרע.

לתערוכה יופק קטלוג ,גלריה ברנרד בן יהודה 170 ת"א ,03-5270547