בזיקה גוברת אל הצורות הגיאומטריות המוחלטות, ובהשטחה, בצמצום ובחומרה, ניסה נתון לבסס מבע מודרניסטי, שהיה בעיניו רלוונטי: מבע שאמור לבטא את רעיון הקידמה ולהכיל הרמוניה בין היציב והמוחלט לבין הציורי האינטואיטיבי.

 בתערוכה ובספר הנלווה נפרסת דרכו של נתון, למן הנופים המוקדמים שנימתם אימפרסיוניסטית, אל הציורים המופשטים-גיאומטריים של השנתיים האחרונות לחייו.                                        

מתוך טקסט התערוכה , מאת אוצרת התערוכה , אירית הדר :

אברהם נתון (1906 – 1959)

אברהם נתנזון הגיע לארץ ב-1935 כשהיה בן 29 והוא כבר צייר, בוגר האקדמיה לאמנות בבוקרשט. זהו נתון ביוגרפי מדויק, אבל כפי שעולה ממאמר שפרסם ב-1948 כפנייה לנוער הארצישראלי, ספק אם היה מסכים לאפיון המקופל בו: "גדלתי מבחינה רוחנית פה", כתב נתון. "זמן לא רב לפני גמר האקדמיה לציור, הבינותי שאני מנתק קשרי עם מסגרת שהיתה שנואה עלי כל שנות לימודי, מפני שלא היתה בה לגמרי כל מציאות. במלים אחרות: רציתי לראות את התקופה בה אנו חיים על כל הניואנסים הדקדקים שבה, לראות את ההבדל בין תקופתנו לתקופות שעברו".

הלך הרוח המודרניסטי, המעדיף את ביטוי רוח הזמן על פני רוח המקום, קירב את נתון כבר בראשית שנות ה-40 לאמנים ה"צעירים" בני הזמן ולחוגים הדוגלים באמנות "מתקדמת", שלימים זוהו עם קבוצת "אופקים חדשים"  –  כלומר, עם מהלך ההפשטה בציור בן-הזמן ועם הכמיהה אל המופשט, שנתפס באותם ימים כתנאי להשתייכות לאמנות המודרנית האוניברסלית ובה-בעת גם כנתיב אליה.

מאז ייסודה היתה "אופקים חדשים" לנתון מסגרת נבחרת לעשייתו הציורית וזירה לפעילותו הציבורית, כמתחייב באותם ימים תובעניים של העשור הראשון למדינה, שבו נדונה האמנות (ובמיוחד זו המודרנית) בהקשרים של תועלת חברתית. למעשה, השנים שבהן פיתח נתון נוסח עשייה משלו חופפות לשנות פעילותה של הקבוצה. בעשייתו, שנקטעה עם מותו בטרם עת, לא קיים הפרק שאחרי היות הקבוצה, שנות הבשלות והשנים המאוחרות. כל יצירתו של נתון מתגדרת לפיכך כעשייה בתוך ההקשר המובהק של הקבוצה, על נקודות העיוורון ותחושת המחויבות והדחיפות הטבועות בה.

עם זאת, המבט הרטרוספקטיבי על יצירתו מגלה את ייחודו של נתון בקרב חבריו לדרך, ולא רק בשל  העובדה שציורי 1957-1959 הם מופשטים גיאומטריים שהגירוי הרטינלי אינו נוכח בהם כלל; התבוננות במכלול מגלה, שתפיסתה של מלאכת הציור כהבְניה שכלתנית של מרכיבים ניכרת כבר בשלביה היותר מוקדמים של יצירתו. עוד דומה, שההבְניה השכלתנית בציורו –שהיא אכן ברוח אותן תפיסות מודרניסטיות של "כיבוש הטבע" – מקפלת  בתוכה גם את רטוריקת התקומה ובניין הארץ, על ססמאותיה בדבר "כיבוש" הקרקע, העבודה והשממה. מלכתחילה מיקם נתון את הציור, ולא את הטבע, במוקד מבטו ובלב מסגרת ההתייחסות שלו, ומתוך כך התגדר מהלכו אל המופשט ככפייה של סדר – סדר של אמנות  – על הנראה, עד לשלב שבו היה סדר זה למושא המובהק של יצירותיו.