לרגל הוצאת ספר-אמן, של פבל וולברג ותערוכתו בגלריה דביר, מובאות בזאת מספר פסקאות ממאמרו של ארז שוויצר ,המאמר מופיע במלואו בספר.  התערוכה תתקיים בתאריכים 21.2.08-29.3.08 . ספר האמן בעיצובו של מאיר קורדובני ובהוצאת גלריה דביר כולל  מאה צילומים, הקדמה מאת רוברט סטור, מאמר מאת ארז שווייצר, ושבעה טקסטים קצרים מאת שמעון אדף, עמי ברק, אירנה גורדון, יוהאן פרדריק הארטל, פביאנה חפץ, פבלו יורקה, שבא סלהוב.

אם אין לדבר על יופי

מאת ארז שוייצר Erez Schweitzer

התפעמות, מסתורין, הארה; אלה לאו דווקא המושגים הראשונים העולים על הדעת בעת ההתבוננות בתצלומיו של פבל וולברג. אופיים התיעודי, ההקשר הגיאו-פוליטי שמתוכו נגזרו והעולם הכפול שוולברג פועל בתוכו - צלם-עיתונות מכאן; צלם-אמן משם – כל אלה כמו מזמינים התייחסות אחרת. על כן, אף על פי שהתפעמות, מסתורין והארה הם מרכיב קבוע ברפרטואר התגובות לנוכח תצלומיו, גוף העבודות שלו עשוי לעורר דיון שציריו העיקריים יהיו פוליטיים מן הצד האחד ואסתטיים מן הצד האחר.

אלא שוולברג עצמו, תצלומיו, מסרבים לקבל על עצמם חלוקה בינארית שכזו. בעצם, הם מסרבים אפילו להשתייך לכל אחד מהצירים האלה בנפרד; הם מסרבים להשתייך לכל כלל שהוא.
ובכל זאת, הם שייכים. הם שייכים לזמנם, הם שייכים למקומם. אולי אין שייכים מהם לזמנם ולמקומם.
מרכז הכובד בעבודתו של וולברג בשנים האחרונות הוא "תצלומי אינתיפאדה", כלומר תצלומים המתעדים את הנעשה בשטחים שישראל כבשה ב-1967. אפשר לעמעם את הנטיות האסתטיות והפוליטיות הנגזרות מכך, בקביעה כי מרכז כובד זה נולד לכאורה בנסיבות פרוזאיות – וולברג מתפרנס כצלם שטח של סוכנויות ידיעות בשטחים. אפשר, אך מבט נוסף מגלה כי יש במרכז כובד פרוזאי זה משהו ההולם ומדגיש את אופיו של וולברג כאמן. הוא מבטא היטב את פואטיקת הסירוב שלו.
אין לטעות, סירוב זה אינו פוליטי במובן הצר של המלה, כלומר אין בו נקיטת צד זה או אחר, הבעת עמדה ישירה, עידודה של תגובה מעשית, בוודאי ללא הצעה לפתרון. סירובו של וולברג גם אינו אסתטי, כלומר הוא אינו קורא להפניית עורף למסורות אמנותיות קודמות, לניתוצן, להמרתן בשפה חדשה. סירובו הוא התנערות (פירושה המקורי של המלה הערבית "אינתיפאדה") מדפוסי ראייה אוטומטיים, מתבניות חשיבה נתונות מן המוכן, מהתניות תרבותיות, מהשקפות כפויות בבלי דעת.
אין להבין מכך שוולברג עצמו אינו בעל השקפה או שבתצלומיו אין ממד פוליטי, כשם שאין לומר שאין בהם שאיפה להיגד אסתטי אישי או שאינם מושתתים על ממד עומק של ידע תרבותי. אלא שכל אלה מתגלים בעבודתו באופן מתעתע, המעורר איזו אי-ודאות בנוגע לאמירה האצורה בהם, אך גם מכריע כי המפגש עמם יהיה פתאומי לעד.
תצלומיו של וולברג הם תמיד פוליטיים בהכרח וא-פוליטיים במפגיע. הם בוטים ופיוטיים כאחד. הם מספרים סיפור, אך  בקריאה בהם יש עוצמה פרה-וורבלית לחלוטין. הם אינם עוסקים בקומפוזיציה, אור וצבע, אך כל-כולם קומפוזיציה, אור וצבע. הם אינם חילוניים ואינם דתיים, כלומר הם גם חילוניים וגם דתיים. הם אינם הומניסטיים, אבל המחווה האנושית היא אולי עיקרם. הם נמנעים מהזדהות עם איש, אך מלאים חמלה לכל.
במלים אחרות, פואטיקת הסירוב של וולברג אינה פואטיקה של שלילה, כי אם של חיוב גדול. של כן הנתון בתוך הלאו.
התעלמות מכך, כלומר דיון בינארי בעבודות מהסוג שוולברג יוצר, נועדה לכישלון. ניסיון לעמוד, למשל, על הפער בין הסבל המתועד בצילום העיתונאי ובין הסביבה והמעמד והאפקט שלו כאובייקט אמנותי, ייקלע לרוב למבוי סתום. הרי אפילו הדיון בערכו המוסרי והמעשי של צילום תיעודי שאינו מוסט...........

אלימות ומסיכה
ואולם האין זה מעשה של ייפוי המציאות, של ריכוך הזוועה? אותן סצנות, שהאגרסיוויות שלהן מומרת באינטימיות, בחום, בסליחה, האם זה מה שעינו של וולברג רואה?
אפשר להסתכן ולומר, שוולברג מסרב לקבל על עצמו כל תפקיד בשדה המערכה, שהוא אינו מוכן לשרת שום צד, שהוא אינו מוכן לשתף פעולה עם ליבוי היצרים וזריעת הבהלה שהן מטרותיו הנסתרות הן של הארגונים החמושים הפלשתינאים והן של הצבא הישראלי.
האם די בכך?
אפשרות נוספת היא להתבונן בתצלומי העורף של וולברג.

סצנת רחוב ישראלית  . חג פורים. ספק נערה ספק אישה מחופשת לגיבורת-על, מין וונדרוומן. לידה עומד בחור רעול פנים. גם זו מסיכה. הבחור מניח יד אחת באדנות על כתפי הבחורה, ידו השנייה מצביע לעבר גופה. גופו דרוך, רגליו כפופות. על פניה שלה איזה כאב עצור, עליבות, קו דק של שנאה. סביבם קהל רב, חלקו חולף מאחוריהם באדישות, חלקו שולח אל השניים מבט פולשני.

במסורת היהודית פורים הוא חג של שמחה, הילולה של תחפושות ופורקן. ואולם סצנה זו מפחידה כמעט באלימות האצורה בה. נדמה כי במהותה, היא תשליל תצלומי הפלישה לבתים הפלשתינים. כאן, במה שאמור להיות מחווה של ידידות, יש תחושה של אונס העתיד להתרחש, של יחסי שליטה, של השפלה, של הקרבת קורבן....

למעלה "פורים בתל-אביב".

מימין "פורים בבני-ברק".