הפיסול של פיקאסו - עצם ההנאה מן ההמצאה וההתנסות

בימים אלה מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק מבחר רחב היקף של יצירתו של פבלו פיקאסו (1973-1881) בתלת-ממד, המתפרשת על פני השנים 1964-1902. התערוכה הפיסול של פיקאסו, המשתרעת על פני כל הגלריות בקומה הרביעית של מוזיאון MoMA, הנה התצוגה המוזיאלית הגדולה ביותר של פסליו של פיקאסו בארה"ב מזה כחצי מאה, והיא מציגה יחדיו כ-140 פסלים שנוצרו לאורך כל הקריירה של פיקאסו, באמצעות השאלות מאוספים שונים, כולל 50 פסלים מן המוזיאון הלאומי פיקאסו-פריז. רבים מן הפסלים מוצגים זו הפעם הראשונה בארה"ב, והדבר מאפשר לחקור היבט של הקריירה הארוכה והפורייה של פיקאסו שאין הרבה הזדמנויות לראותו. התערוכה מוצגת ב-MoMA בשיתוף המוזיאון הלאומי פיקאסו-פריז, ומאורגנת ע"י אן טמקין, האוצרת הראשית לציור ופיסול של אוסף מארי-ג'וזה והנרי קראביס וע"י אן אולמנד, אוצרת הציור והפיסול במרכז בלנשט הוקר רוקפלר, MoMA; בשיתוף ורגי'ני פרדיסו, אוצרת הפיסול והקרמיקה במוזיאון הלאומי פיקאסו-פריז.

אם כי הפיסול הוא היבט לא מוכר יחסית בקריירה של פיקאסו, אשר קיבל הכשרה כצייר אולם לא כפַסל, זהו היבט שהשפיע השפעה עמוקה על אמנות המאות ה-20 וה-21. הוא מאופיין, בראש ובראשונה, בעצם ההנאה מן ההמצאה וההתנסות. במהלך שישה עשורים, פיקאסו הגדיר מחדש את הפיסול שוב ושוב, כשהוא יוצר דברים שונים, לא רק ממה שעשו עמיתיו, אלא גם ממה שהוא עצמו עשה קודם לכן. לפיסול היה מקום מאוד אישי ביצירתו של האמן: במהלך חייו, פיקאסו שמר אצלו את רוב פסליו וחי ביניהם. לאחר מותו, רבים מהם הפכו לחלק מהאוסף המכונן של המוזיאון הלאומי פיקאסו-פריז.

המחויבות של פיקאסו לפיסול הייתה מקוטעת ולא מתמשכת, וכל גלריה או צמד גלריות בתערוכה מייצגת פרק נפרד בקריירה שלו כפַסל. המעברים בין גלריה לגלריה מקבילים למעברים של פיקאסו מסטודיו לסטודיו. כל שלב חדש הביא עמו מערכת כלים, חומרים ותהליכים חדשים, ובמקרים רבים גם מוזה חדשה ו/או מסייעים טכניים חדשים.

הגלריה הראשונה מתמקדת ביצירתו המוקדמת ביותר של פיקאסו בתלת-ממד, כולל הפסל הראשון שלו, שנוצר בברצלונה ב-1902, בהיותו בן 20. הפסל הקטן, אישה יושבת, עוצב בחמר בסטודיו של פַּסל מקומי. לאחר שעבר לפריז ב-1904, פיקאסו המשיך להסתמך על הכלים ועל הסטודיות של חבריו, ולחקור נושאים המקבילים לאלה שבהם עסק בציוריו. בדומה לרבות מיצירותיו, הליצן (1905) החל כדיוקן של מישהו שהוא הכיר, במקרה זה המשורר מקס ג'ייקוב. הפסלים ראש אישה (פרננד) (1906) ואישה כורעת ברך ומסתרקת (1906) מבוססים על דמותה של בת זוגו דאז, פרננד אוליביה. ב-1907, פיקאסו ביקר במוזיאון האתנוגרפי בארמון טרוקדרו בפריז, בעקבות הפצרת עמיתו, האמן אנדרה דרן. המפגש העוצמתי עם הפסלים האפריקניים והאוקייניים עורר אצלו צורת הסתכלות שונה על הדברים, וגם עודד אותו להתנסות בגילוף בעץ. הצורות הזוויתיות של ראש אישה (1909) מציגות באופן מוחשי את המישורים המפורקים והמקוטעים ואת הזוויות החדות של הציורים הקוביסטיים של פיקאסו ושל בראק. יצירה זו הפכה במהרה לאחד מפסליו הידועים ביותר של פיקאסו, והיא גם נכללה בתערוכה האגדית Armory Show שהוצגה בעיר ניו יורק ב-1913.

הגלריה הבאה ממשיכה בסתיו 1912, כאשר פיקאסו שב לפיסול לאחר הפסקה בת שלוש שנים. בין השאר מוצגת כאן המהדורה השלמה, הכוללת שש גרסאות ייחודיות של הפסל כוס אבסינת, אותה יצר פיקאסו באביב 1914. בדרך כלל, יצירות הנוצקות בברונזה במהדורה אחת הנן זהות. אולם, פיקאסו, שעבד תמיד בניגוד למסורת, עיטר באופן שונה את פני השטח של כל אחד מששת הפסלים הקטנים שלו, וכל אחד מהם כולל כף אבסינת מקורית, שגם היא שונה מכל הכפות האחרות. כל שש הגרסאות מוצגות כאן יחדיו – לראשונה מאז שהן יצאו מן הסטודיו של האמן.

לאחר הפסקה נוספת, פיקאסו שב לפיסול בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, בעקבות הזמנה ליצור מצבה לקברו של המשורר והמבקר גיום אפולינר, שהיה חבר קרוב של פיקאסו ותומך נלהב ביצירתו, ומת ב-1918. אולם אף אחד מן הרעיונות שפיקאסו הציע לוועדת ההנצחה לא התקבל. היצירות שונות זו מזו באופן משמעותי, ואינן מתייחסות באופן גלוי או מפורש לאפולינר. בין ההצעות של פיקאסו נכללו הפסלים הגרוטסקיים והכמעט קומיים מטמורפוזה I(1928) ומטמורפוזה II(1928); קונסטרוקציות מחוטי ברזל שסוכנו של פיקאסו, דניאל-הנרי קהנוויילר, נהג לכנות "רישומים במרחב"; ויצירות מורכבות במתכת מרותכת, שבוצעו בשיתוף פעולה עם הפסל חוליו גונזלס. פסלו המונומנטלי של פיקאסו אישה בגן (1930-1929), היה גם הניסיון האחרון והשאפתני ביותר ליצור פסל להנצחתו של אפולינר. פסל זה היה מורכב משאריות מתכת אשר רותכו יחדיו ואוחדו ע"י ציפוי בצבע לבן של פני השטח כולו.

פבלו פיקאסו. גיטרה. פריז, 1924. יריעת פח צבועה, קופסת פח צבועה וחוט ברזל. 111 X 63.5 X 26.6 ס"מ Musée national Picasso–Paris © 2015 Estate of Pablo Picasso/Artists Rights Society (ARS), New York

הגלריה הבאה מתמקדת בעבודתו של פיקאסו החל משנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הוא רכש את שאטו דה בּוּאָזֶ'לוּפּ Château de Boisgeloup)), במרחק כ-30 ק"מ מצפון מערב לפריז. שם, לראשונה, היה לו די מקום להקים סטודיו משלו לפיסול. הפסלים הראשונים שפיקאסו יצר בבואז'לופ היו דמויות דקות, שגולפו בעדינות בעץ – מחתיכות של מסגרות לבדי-קנבס שהושלכו וענפים שנמצאו על קרקע היער. אולם החומר שאפיין את עיקר עבודתו בבואז'לופ היה גבס לבן, שקל יחסית להשיגו, מתייבש מהר, ואפשר לעצב, לחתוך ולגלף אותו וגם להוסיף לו תוספות במהלך הזמן. בבואז'לופ, פיקאסו יצר את הדמויות התלת-ממדיות המונומנטליות הראשונות שלו, כולל סדרת הפסלים שהם בו-זמנית ראשים נשיים וראשים פאליים, ופני השטח שלהם מעלים על הדעת גם את רכות הבשר וגם את הקשיחות הבלתי מתפשרת של העצם. לפרוטומות אלה הצטרפו שפע של דמויות נשים רוחצות, יצורים מוזרים, ציפורים ופרגמנטים אנטומיים.

ב-1933, פיקאסו החל לחקור את תהליך ההטבעה על הגבס תוך שימוש בחפצים ובחומרים יומיומיים. כך לדוגמה, רצועות צרות של קרטון שימשו ליצירת הלבוש של הדמויות בפסלים אישה עם עלים (1934) והנואם (1934-1933). הוא גם השתמש בגבס כדי לחבר יחדיו שפע של חפצים מן המוכן, תוך שילב את היתרונות שיש בפתרונות של הבריקולאז' (קולאז' מחפצים זמינים) ואת הפתרונות הקיימים בעיצוב הקונבנציונלי כדי ליצור יצירות כגון ראש לוחם (1933), שעיניו היו במקור כדורי טניס. בפברואר ובמארס 1933, פיקאסו שחרר לחופשי את ההמצאה הפיסולית בסדרת רישומי עיפרון מעודנים ומפורטים שבדרך כלל מכונים באופן קולקטיבי בשם "אנטומיה". רוב הפסלים שנוצרו בבואז'לופ נשארו שם, ולא נשלחו לתערוכה או למכירה. באביב 1937, עם הפצצת העיר הספרדית גרניקה ע"י הנאצים, פיקאסו בחר חמישה מן הפסלים שיצר בבואז'לופ כדי שיתלוו לציור הקיר האנטי-מלחמתי שלו, גרניקה, אשר הוצג במסגרת הביתן הספרדי ביריד העולמי שהתקיים בפריז באותה שנה.

פיקאסו היה אחד האמנים המעטים שהגרמנים הגדירו כ"מנוונים" ושנשארו בכל זאת בפריז הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר הפסקה נוספת, פיקאסו חזר אל העיצוב התלת-ממדי, והצליח איכשהו להשיג מספיק חמר וגבס כדי ליצור אוכלוסייה מרשימה של דמויות אדם וחי לחללי הסטודיו הצפופים שלו. יציקות ברונזה נאסרו כליל, שכן מתכות יקרות נשמרו לצרכים צבאיים; אולם פסליו של פיקאסו הוברחו בחשאי מבית היציקה בשעות הלילה. כפי שמדגים ראשו של המוות (1941), רוחם של הפסלים הללו היא כמובן חמורת סבר. היצירה הגדולה ביותר מן התקופה הזו היא הפסל איש עם טלה, שגובהו 2.31 מ' ושפוסל בחמר בתחילת שנת 1943. אם כי הפסל הזה נוצר בן-יום, הוא היה תוצר של חודשים רבים של חשיבה ושל רישומים. חיבתו של פיקאסו לאסאמבלאז'ים שנונים לא נעלמה לגמרי במהלך התקופה הקודרת הזו. ראש שור (1942) הוא פשוט שידוך בין מושב אופניים מעור וידיות מתכת של כידון. עוד יותר רדוקטיבי הוא ונוס של הגז
(1945), שאינו אלא ראש ברזל הלקוח מכיריים, שלכד את עינו של האמן כהתגלמות מודרנית של אלת הפריון הקדומה.

בגלריה הבאה מוצגים צילומי פסלים מעשה-ידיו של פיקאסו, שצולמו ע"י בראסאי (Brassaï, 1984-1899). פיקאסו ובראסאי נפגשו לראשונה בפריז בדצמבר 1932, בסטודיו של פיקאסו ברחוב לה בואטיה. בראסאי הוזמן ע"י עורכי כתב העת הסוריאליסטי החדש מינוטאור לצלם את הסטודיו של פיקאסו בפריז ואת הסטודיו לפיסול בשאטו דה בואז'לופ. מאז ההזמנה מטעם מינוטאור ואילך, לא היה אדם שפיקאסו סמך עליו יותר כאשר היה מדובר בצילום יצירותיו התלת-ממדיות, ובתערוכה מוצג מבחר מתוך הצילומים הרבים של פסליו של פיקאסו אותם צילם בראסאי בין השנים 1946-1932.

פריז שוחררה באוגוסט 1944, ובקיץ שלאחר מכן, פיקאסו ביקר לראשונה מזה שנים רבות בריביירה הצרפתית. הקשר המחודש הזה עם השמש הים-תיכונית, החול והאור, והקשר ההדוק בינם ובין התרבות הקלאסית – היוונית והרומית – הובילו לשלב חדש בפיסול שלו. במהלך קיץ 1946, הוא ביקר בסדנת הקרמיקה של ג'ורג' וסוזן רמי בעיר ואלורי, והחל להתנסות במדיום ששורשיו עתיקים, אך היה חדש עבורו, ללמוד ואז למתוח את הגבולות של מה שאפשר לעשות עם הצורות הקלאסיות של כלי קרמיקה, ביחד עם מגוון של אפקטים שאפשר היה להשיג באמצעות שימוש בציפויים ובזיגוגים. ב-1949 הוא קנה מפעל בשֹמים נטוש, שהוא המיר אותו לסטודיו לצורך יצירת סדרת אסאמבלאז'ים, שנוצרו ממגוון גדול של חפצים מוכנים אשר חוברו יחדיו באמצעות גבס ושלדי עץ ומתכת. כלים או חלקי כלים מקרמיקה מצאו את מקומם ברבים מפסליו (לדוגמה, החזה והבטן של אישה הרה משנת 1950). תבניות אפייה, אתים, מברגים ומזלף שימשו כדי ליצור פסלים של ציפורים וזרי פרחים. פריטים יומיומיים אלה הפכו לחלק מיצירה חדשה לגמרי אולם בכל זאת שמרו על זהויותיהם המקוריות. וזה נכון גם כאשר האסאמבלאז' נוצק בברונזה, וגם לאחר שהוא נצבע.

במהלך שנות ה-50 המוקדמות של המאה ה-20, פיקאסו יצר פסלים גדולים ומורכבים יותר מאי פעם, אשר הורכבו מחפצים יומיומיים. גם מעמדו החדש כאיש משפחה מתבטא ברבים מהם. בבון עם גור (1951), שראשו עשוי ממכוניות הצעצוע של בנו, מתפרש כדיוקן עצמי של הורה גאה ונמרץ. לא משנה עד כמה הרכיבים של הפסלים היו בלתי אפשריים, או עד כמה הנושאים שלהם היו קפריזיים, הנטורליזם תמיד היה יעדו של פיקאסו. הפסל ילדה קטנה קופצת בחבל (1954-1950) נראה כאילו הוא מתריס כנגד כוח הכבידה, כמו ילדה אמיתית בעת קפיצה באוויר. פיקאסו הכריז בשמחה כי העז (1950), שסל נצרים שימש לה כצלעות וכלי קרמיקה כעטינים, "נראית יותר אמיתית מעז אמיתית".

בפרק הבא ביצירתו הפיסולית של פיקאסו חלה תפנית בלתי צפויה – מעבר מן הצורות האיתנות המאפיינות את פסלי הקרמיקה והאסאמבלאז'ים של ואלורי אל קונסטרוקציות שהיו במכוון מישוריות או שטוחות יותר, ופרונטליות באופיין. ב-1955, האמן עבר עם בת זוגו החדשה, ז'קלין רוק, אל הווילה לה קליפורניה שליד קאן. בשונה מוואלורי, בשכונת המגורים האלגנטית הזו לא היה מגרש גרוטאות, אולם האמן מצא דרכים חדשות להשביע את השתוקקותו לנבירה באשפה. בשנים 1956-1958 נוצרו פסלי עץ העשויים משאריות קרשים ופריטים אחרים שניצלו מן הפסולת. חלקי רהיטים ישנים, גרוטאות וענפים מן העצים שבגינתו שימשו כבסיס לטרנספורמציות המשעשעות שלו. הקבוצה בת שש הרוחצות (1956), אשר נוצרו ממגוון קרשים וחפצים מוכנים, כולל מסגרות לבדי-קנבס מן הסטודיו שלו עצמו, הנה האנסמבל הפיסולי היחיד מרובה-הדמויות בקריירת הפיסול של פיקאסו, והיא מוצגת על פי הסדר שתוכנן ע"י האמן.

השלב האחרון בפיסול של פיקאסו התמקד ביריעות מתכת. ב-1954, הוא התוודע אל מוצרי סדנת הפח המסחרית בוואלורי. באותה שנה, ולאחר מכן גם ב-1957, הוא יצר מספר ראשים מנייר או מקרטון, חתוך או מקופל, והשתמש בתבניות אלה ליצירת פסלים מפח בקנה מידה של 1:1. פיקאסו שיחק עם האפשרויות של הזוויות המרובות, הן באמצעות קווי המתאר של המשטחים המתכתיים והן באמצעות הפרטים הצבועים שהוא הוסיף לאחר שהפסל הורכב. זה הוביל לשלב של יצירתיות ללא הפסקה, שבמהלכו נוצרו למעלה מ-120 פסלי פח במשך שנה וחצי. רבים מהם מתארים את הפרופיל המרשים של רעייתו ז'קלין, ואילו הרוחצות, האימהות והדמויות האחרות מאופיינות בקלות דעת המסווה את הקונספציה ואת הביצוע המורכבים שלהם.

חלומו רב-השנים של פיקאסו אודות יצירה בקנה מידה מונומנטלי התגשם סוף-כל-סוף בשלב זה של הקריירה שלו. הפסל סילבט, אחד מפסלי הפח הרבים, הפך לעבודה אשר הוצגה באוויר הפתוח; הפסל שהוגדל לגובה 3.3 מטרים הוצב בשנת 1968 ליד מתחם המגורים של אוניברסיטת ניו יורק, שם הוא נמצא עד היום. הדגם לפיסול במרכז ריצ'רד ג'יי. דיילי סנטר, פסלו האחרון של האמן, תורגם ליצירה בגובה 16.5 מ' מפלדת בליה, אשר נחשפה בכיכר של המרכז האזרחי של שיקאגו ב-1967, והפכה במהרה לסימן היכר של העיר.

התערוכה תוצג במוזיאון MoMA בניו יורק עד 7 בפברואר 2016

פבלו פיקאסו (ספרדי, 1973-1881). כוס אבסינת. פריז, אביב 1914. ברונזה צבועה עם כף אבסינת. 21.6 X 16.4 X 8.5 ס"מ, קוטר בבסיס – 6.4 ס"מ.   The Museum of Modern Art, New York. Gift of Louis Reinhardt Smith © 2015 Estate of Pablo Picasso / Artists Rights Society (ARS), New York.	פבלו פיקאסו. בבון עם גור. ואלורי, אוקטובר 1951 (נוצק 1955). ברונזה. 53.3 X 33.3 X 52.7 ס"מ The Museum of Modern Art, New York. Mrs. Simon Guggenheim Fund. © 2015 Estate of Pablo Picasso / Artists Rights Society (ARS), New York	פבלו פיקאסו. ראש לוחם. בואז'לופ, 1933. גבס, מתכת ועץ. 120.7 X 24.9 X 68.8 ס"מ.   The Museum of Modern Art, New York. Gift of Jacqueline Picasso in honor of the Museum’s continuous commitment to Pablo Picasso’s art. © 2015 Estate of Pablo Picasso / Artists Rights Society (ARS), New York.

פבלו פיקאסו. שור. קאן, בערך 1958. דיקט, ענפי עצים, מסמרים וברגים. 117.2 X 144.1 X 10.5 ס"מ.   he Museum of Modern Art, New York. Gift of Jacqueline Picasso in honor of the Museum’s continuous commitment to Pablo Picasso’s art. © 2015 Estate of Pablo Picasso / Artists Rights Society (ARS), New York.	פבלו פיקאסו. עז. ואלורי, 1950 (נוצק 1952). ברונזה. 117.7 X 143.1 X 71.4 ס"מ   The Museum of Modern Art, New York. Mrs. Simon Guggenheim Fund. © 2015 Estate of Pablo Picasso / Artists Rights Society (ARS), New York