"היהודי הנודד ", במוזיאון מאנה כ"ץ.

"היהודי הנודד", (או "היהודי הנצחי") הוא מטבע לשון השאוב מאגדה נוצרית קדומה שגרסאותיה הקדומות הנמצאות בידנו הן מהמאה ה-13. האגדה מספרת על צעידתו של ישו בעת שהובל למותו בדרך הייסורים ועל כתפו הצלב הכבד. בזמן צעידתו בעת שביקש להשיב את נפשו בביתו של יהודי, גרשו היהודי וזירזו ללכת לגורלו. על כך אמר לו ישו: "אני אלך, אך אתה תהיה נע ונד בארץ עד שובי". בנוסח קדום של האגדה היה אותו יהודי סנדלר ושמו אחשוור. כיום מקובל לייחס את השם אחשוור לשיבוש של השם אחשוורוש, ולדמותו המגוחכת מהצגות פורים שצפו בהם נוצרים. על פי הגדה זו באמירתו של ישו גלומה קללת הנדודים וייסוריהם הנמשכים, אך בה בעת גלומה גם הבשורה כי באחרית הימים יהיה היהודי שותף לבשורה. מכך גם נגזר המונח "היהודי הנצחי" שהיה בשימוש נפוץ ומשקף את נצחיותו של היהודי כפי שבאה לידי ביטוי מאמירתו של ישו. דמות "היהודי הנודד"-החוטא היהודי הופיעה באמנות האירופאית בגרסאות רבות, רבות מהן העלות גוון אנטישמי מובהק אך בהן גרסאות המציינות את העניין במפגש עם "היהודי הנצחי" המגיע לעיירה ביצירות בעלות מסר דתי או גוון הומני.

מאוריצי מינקובסקי  המשפחה, 1916  שמן על בד אוסף קבוצת עזריאלי

התערוכה, "היהודי הנודד": בראי אמנות המוצגת בימים אלה במוזיאון מאנה כץ (ראו מדור התערוכות), עוסקת בפרשנויות לדמות "היהודי הנודד", באמנות המודרנית והעכשווית. החל מייצוג גרסותיו השונות של "היהודי הנודד" באמנות היהודית בתחילת המאה ה-20, דרך הציפייה למפגש בין ישו ו"היהודי הנצחי" כסמל לקץ הנדודים בארץ ישראל ועד לייצוגים של דמות "המשוטט" הישראלי בימינו.

בתערוכה מוצגות עבודות של אמנים יהודים, כמו, שמואל הירשנברג, מקס פביאן ומאוריצי מינקובסקי, לצד אמנים ישראלים שמתייחסים לנושא כיום ובהם איל אדלר-קלנר, חיים מאור, פיליפ רנצר, אסי משולם, ליאב מזרחי, אנדי ארנוביץ' ואחרים.

הגעתו של היהודי הנודד ארצה, כמהלך ציוני מושיע, סומנה בעבודותיהם של אמנים ארץ- ישראלים ראשונים, דוגמת ראובן רובין, זאב רבן, הרמן שטרוק ואחרים. האם בא הקץ לנדודי היהודי עם עלייתו ארצה כחלוץ? המחשבה הציונות ענתה בחיוב על שאלה זו והמירה את דמות היהודי הגלותי הנודד בדימוי החלוץ, ה"יהודי החדש" הפטור מנדודים. עם זאת, דימויי הפליטים והמהגרים ככלל נעדרים מהנתיב המרכזי של האמנות הישראלית. בשיח הציוני וכן בשיח המודרניסטי של האמנות הישראלית, הדיון במושג "המהגרים" התמקד בהיפוך משמעותו: לא מצב של פליטות אלא החלטה נחושה לקחת חלק במפעל הקולקטיבי החותר להתיישב בארץ ישראל. מירון סימה היה בין האמנים הבודדים שהתמקדו ביצירתם בנושא הפליטים כבר בתקופת קום המדינה.

רק בשנות השבעים גל העלייה מברית המועצות הביא עמו אמנים כמו מאיר פיצ'חדזה, יבגני אבסהאוס ויפים לדיז'ינסקי, אשר הדגישו את הכאב, הסבל והאובדן הטמונים בנושא ההגירה. היהודי הנודד נעשה לאחד הגיבורים המרכזיים ביצירתם. מאוחר יותר אומצה לשיח האינטלקטואלי בישראל דמות "המשוטט" (flâneur) שתוארה בכתביהם של שארל בודלר ושל ולטר בנימין – דמות המצביעה על שיטוטים חסרי מטרה במרחב הגלובלי הפוסט-מודרני. ניתן לראות בדמות זו תולדה של ספקנות כלפי ניסיון ההגשמה הציוני, אשר העירה שוב את תשוקת הנדודים, בבחינת "תסמונת הגולה".

אנדי ארנוביץ'לחיות כאן, 2012 מגפיים, אבנים וחוטי עור   אוסף האמנית

תערוכה זו בוחנת את האופן שבו האמנים התייחסו ומתייחסים למושג "היהודי הנודד" בהקשרים רחבים – החל מייצוג גרסותיו השונות שהוטמעו באמנות היהודית בתחילת המאה העשרים, דרך הציפייה למפגשם המיוחל של ישו והיהודי הנודד כסמל לקץ הנדודים בארץ ישראל, ועד לייצוגים של "המשוטט" הישראלי העכשווי.

ישו והיהודי המעונה.

האמנות הישראלית עסקה לא מעט ברגע הפגישה ההיסטורית המיוחלת של ישו עם היהודי הנודד – רגע שמשמעו קץ סבלותיו של היהודי הנודד. לעתים שתי הדמויות מתמזגות יחדיו לדמות אחת.

יסודו של השימוש בדמות הצלוב באמנות היהודית והישראלית במעבר החד מהעיירה היהודית אל התרבות האירופית, המזוהה עם התרבות הנוצרית. עליית האנטישמיות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה נשאה עמה את הדימוי של ישו היהודי. הוא חזר ביצירות של גדולי האמנים היהודיים במרכז אירופה ובמזרחה – כמו מארק אנטוקולסקי, מאוריצי גוטליב, מאקס ליברמן ואחרים.

דימוי הנוצרי הצלוב, כסמל ליהודי המעונה, מופיע ביצירות העוסקות בשואה. אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא סדרת ציוריו של מארק שאגאל, שבהם מופיעה דמותו הצלובה של המושיע הנוצרי בלב-ליבם של אירועי פרעות נגד יהודים. גם ביצירתו של מאנה-כץ דימוי זה הפך לביטוי של אצבע מאשימה המופנית לעבר הנצרות, האחראית לאנטישמיות ולשואת היהודים.

עבור אמנים ישראלים עכשוויים – דוגמת חיים מאור, נורה סטנשו, ליאב מזרחי ואחרים – הדימוי הנוצרי הוא מטפורה של סבל אישי וקיומי. יצירתם של אמנים אלה גדושה כולה בגוף הקורבן – קורבן ההיסטוריה, קורבן הזהות החצויה, קורבן האתוסים הלאומיים. בעבודותיהם ניכרת הידברותם עם הסימבוליקה הנוצרית, עם סצנות הצליבה, עם תולדות האמנות המערבית ועם האיקונוגרפיה היהודית.

הסטיגמטות, המסמלות באופן מסורתי את פצעי הייסורים של ישו כתוצאה מן הצליבה, הופיעו לעתים גם בתיאורי היהודי הנודד – וזאת בעקבות אחת האגדות שלפיה ישו עצמו שם מסמרים בכפות רגליו. על פי גישה עכשווית, המשתקפת לדוגמה ביצירתו של איל אדלר קלנר, הסטיגמטות נעשות לפצעי הציור עצמו.

הדימוי של ישו המקריב עצמו למען מאמיניו נקשר לתפיסת האמן הסובל, למשל בעבודותיהם של יגאל תומרקין ומוטי מזרחי. ברקע תפיסה זו עומדת האידיאליזציה של הסבל במסורת הרומנטית, אשר יצרה הקבלה בין האמן לבין הקדוש המעונה. בידודו של האמן מהעולם נתפס כחיוני ליצירתו, שכן רק כך ביכולתו להתנקות מן "הזוהמה של החברה". דומה כי הזדהותם של האמנים הישראלים עם דמות המעונה הנצחי מייצגת גם את הביקורת שהם מעבירים כנגד השאיפה הציונית להכריז על סוף הנדודים והסבל בעקבות המפעל הציוני.