תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

הציור הצרפתי הקלאסי של ז'ריקו, 'רפסודת המדוזה' היווה בסיס למחזהו של יהושע סובול- רפסודת המדוזה, ובעקבות הדיאלוג בין יהושע סובול לרותי הלביץ כהן, נרקמת תערוכתה של כהן, 'מסך הדמעות' וחוזר הסיפור הנורא למוזיאון.

ציורו של ז'ריקו המוצג בלובר מהווה כתב אישום פוליטי־מוסרי נוקב, וסמל לשחיתות השלטונית של המשטר המלוכני ולאכזריות אנושית חסרת גבול. האירוע הנורא המתואר בציור התרחש ב- 1816, כאשר הספינה "מדוזה", עלתה על שרטון והקברניט, בחר להוריד אל סירות ההצלה המעטות את אנשי האצולה והפיקוד הבכיר בלבד. שאר הנוסעים הורדו אל רפסודת עץ מאולתרת. רבים מהם מצאו את מותם והשורדים חוו אלימות, ייאוש, אובדן שפיות ורעב קיצוני, עד כדי קניבליזם.
מחזהו של סובול המבוסס על המקרה זכה לשבחים רבים והוצג לאחרונה אף בלונדון, באקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה RADA.המיצב שיצרה רותי הלביץ כהן מגיב באופן ישיר למחזה החדש של סובול, 'רפסודת המדוזה' ומציג מונולוגים מתוכו בחלל המוזיאון. העבודות נוצרו בטכניקה לא קונוונציונאלית המשלבת ניירות פרגמנט, סרטי מסקינג-טייפ, צבעי אקריליק, דיו, ספריי צבע לצד קפה, יין ומרכך כביסה. הדמויות הן נשים בעיקר, אך נמצא ביניהן גם יצירי כלאיים דמיוניים, בסצנות המבוססות על משלי מוסר, סיפורי התנ"ך, הברית החדשה והמיתולוגיה היוונית. ההתרחשות מגובה במערך סמלים מתחום המאגיה השחורה והכישוף ובהשראת אגדות עם עתיקות, תרבויות אקזוטיות ומרחבי נפש של חרדה, חלום וסיוט.

שירת המקהלה, תערוכה קבוצתית באצירת מעין שלף.

בתערוכה הקבוצתית "שירת המקהלה" מוצגים פרויקטים שונים של אמנים ישראלים ובינלאומיים, שעבדו עם מקהלות בהקשרים פוליטיים וחברתיים בעשור האחרון. בתערוכה יוצגו עבודותיהם של האמנים: אפי ואמיר בשיתוף איליר קאסו, אירינה בוטיאה, ז'יילקה בלאקשיץ' המכונה גיטה בלאק, מרקו גודוי, ניר עברון ועומר קריגר, לואיג'י קופולה, טלי קרן, קולקטיב שטו דלאט, ואלי שמיר.
האמנים בתערוכה מציעים במה יצירתית הבונה סיפור משותף מתוך חיבורם של קולות שונים. אולם אין מדובר בחוויה הרמונית, אלא במשא ומתן על הבדלים אשר משקף את הקושי ביצירת קהילה סולידרית המסכימה על מטרותיה. בעבודות ניכר הפוטנציאל הדואלי שביסוד המקהלה: כמשקפת את הכוח המפתה הטמון במופע של אחידות, או ככזו המאפשרת לדמיין מבנה פוליטי חדש ודמוקרטי יותר.

לאה ניקל: דיוקן עצמה. אוצרת איה לוריא

בתערוכה זו של כלת פרס ישראל לציור לאה ניקל, כוללת ביטויים שונים של ייצוג עצמי של האמנית. על ייצוג צמי ביצירה מופשטת כותבת איה לוריא: "אף שהמופשט ערער עמוקות על אופני הייצוג המסורתיים של הדיוקן, נראה שגם יוצריו לא פסקו מלעסוק בהנכחת "האני היוצר" ומהלכיו. בהיעדר תווי פנים, דמות אנוש או תיאור קונקרטי של סטודיו, מצאו להם ייצוגי הזהות והעצמי אופני ביטוי אחרים. בחינה של גוף העבודה העשיר של לאה ניקל (2005-1918) מגלה, על־פי קריאתי, שלוש קבוצות עיקריות של עבודות, שמשיקות לעתים זו לזו, הכוללות ביטויים שונים של נוכחות עצמית מובהקת ורבת עוצמה. ביטויים אלה מגלמים, כל אחד בדרכו, את העצמי של האמנית, בשפתה האנרגטית הייחודית. בדיוקן העצמי המסורתי נוכח המצויר, כלומר האמן, כסובייקט וכאובייקט גם יחד; הצייר משמש בתפקיד כפול של צופה ונצפה; המבט הוא בעת ובעונה אחת מבטו של המודל וזה של האמן המתבונן בבבואתו שלו, ברגע נרקיסיסטי של הגדרה עצמית."