מארק סיגווין בגלריה מייק וויס בניו יורק

במהלך סיבוב גלריות שגרתי בצ'לסי עלתה על דעתי מחשבה על הדרך הבטוחה שבה צועדת האמנות. בעולם שבו קריקטוריסטים הם מטרות נעות, חיים האמנים "הרדיקלים" של ניו יורק בביטחון מוחלט. מפתיחה לפתיחה, הגלריות המחוממות, היין הלבן, הקהל הבא בהמוניו. על הקירות ציורים מופשטים נעימים לעין שאינם מאיימים על איש ואינם אומרים שום דבר על שום דבר. מן הסתם לא על משהו מסוכן. האם זו הייתה דרכה של האמנות מאז ומעולם?- בודאי שלא. ממיכלאנג'לו וקרווג'ו ועד כריס בארדן תמיד היה יסוד של הסתכנות במעשה האמנותי. לא השבוע בצ'לסי. שורה של תערוכות מנומסות ושבעות. אפילו תערוכתו של טל אר (Tal r) לשעבר ילד רע קלאסי לא הייתה אלא שורה של ציורים נאים, טובים, אנינים בגדלים המתאימים לסלון.

את הערב המייאש משהו הצילה תערוכתו של האמן הקנדי (קוויבקי, למען האמת) מארק סיגווין. (Marc Seguin )

התערוכה נקראת "אני אוהב את אמריקה והיא אוהבת אותי" מחווה לאחד האירועים המסוכנים ביותר בתולדות האמנות, מסעו של ג'וזף בויס באמריקה בהיותו כלוא עם זאב ערבות בכלוב. סיגווין אינו כולא את עצמו אבל גם הוא משקיף אל אמריקה במבט אירוני, מר וביקורתי. הוא מביט על גיבורי התרבות האמריקאים וחושף את היותם תמהוניים, לעיתים רצחניים (צ'ארלי מנסון), לעיתים מסוגים אחרים (מייקל ג'קסון, אנדי וורהול, אלוויס) אבל התערוכה היא כמובן לא עליהם אלא על המנגנון התרבותי המעלה אותם ומקיים אותם ולעיתים לועס וזורק אותם. זוהי תערוכה על כפילות המבט של האמריקאי אל אליליו. כפילות הבמט מבוטאת לעיתים קרובות בכפילות של המבע הציורי. פניו הריאליסטיות של מייקל ג'קסון מסתירות פני שחור-לבן של ילדה ועומדות על ציור קו של ילד- באדום.

בעבודה אחרת מועמת האסטרונאט עם נערת האמצע שראשה הוא לב ממראה שבורה.

כוחם של הדימויים האלו, המצויירים על בד ריק (אם אני מזהה נכון מוכן עם סייז מרביט סקין גלו-דבק ארנבות) המצויירים שטוח מאד ומפגישים עולמות תוכן, ג'סטות ומבעים ציורים שונים הוא במבטם הלא נעים אל תוך התודעה האמריקאית. כמובן, איש לא יעשה פיגוע טרור בגלריה מייק ווייס, אני לא בא לטעון שאלו הם ציורים רדיקליים וארסיים, אבל קהל הפתיחות שתוי היין הלבן לא מעכל את העבודות האלו כפי שהוא מעכל את כל המופשטים האנינים בגלריות מסביב. זהו בהחלט לא "עוד פופ ארט" המציג סליבריטאים וסחורות. זה פשוט מצוייר טוב מדי, והחץ אל לב האמריקאיות מכוון מדי.

על מארק סיגווין : סגווין מחלק את זמנו בין מונטריאול, קוויבק וסטודיו שבו הוא יוצר בברוקלין, ניו יורק. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בקנדה ובארצות הברית ומוצגות במספר רב של מוזיאונים ואוספים חשובים , בכלל זה המוזיאון לאמנות עכשווית במונטריאול, המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות, בקוויבק, Musée des Beaux-Arts במונטריאול, אוסף פרנסואה פינו, הספרייה הלאומית של קוויבק, ואוסף Cirque du Soleil . זו התערוכה השלישית של מארק סגווין בגלריה מייק וויס בניו-יורק . שם התערוכה "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי". לדברי סגווין שם התערוכה מתייחס לאירוע משנת 1974 בו יוזף בויס בילה שלושה ימים בחדר עם זאב ערבות, לאחר שהועבר משדה התעופה בעוד הוא מכוסה עיניים ולא נוגע אדמת אמריקה כלל. הוא הסביר, "אני רוצה לבודד את עצמי, לבודד את עצמי, כך אני לא רואה שום דבר של אמריקה אחרת מאשר זאב הערבות."