ג'ורג' קונדו בגלריה סקרסדט ניו יורק

יונתן הירשפלד מבקר בתערוכתו של ג'ורג' קונדו,  בצ'לסי, ניו יורק.

קר בחוץ. ה"אקי וודר" מראה את המעלות (מעלה אחת) וגם כמה זה באמת מרגיש (real feel)-מינוס עשר. החלק הזה של צ'לסי קרוב יותר לים, רחוק מגורדי השחקים והרוחות נושבות פה בעוז. בכניסה ויציאה מהגלריות עוברים המבקרים מחום מטורף בתוך הגלריות לקור מקפיא בחוץ. צ'לסי מציגה בעונה הזאת בעיקר דברים איומים ונוראים. הרבה מאוד מופשט סתמי. המון פופ ארט. הגלריות הגדולות המוכרות והעשירות הן לעיתים המביכות ביותר. חלל ענק ריק לגמרי ובקצהו אובייקט סתמי. המון רדי מייד. מדי פעם מצאתי את עצמי בגלריה אומר לעצמי "זה כל כך רע אני מעדיף לצאת לקור!". כשהגעתי לסקרסדט (רחוב 21 למי שמגיע) ונכנסתי לתערוכה אמרתי לעצמי: "פה אפשר להוריד את המעיל. כאן אפשר לבלות חצי שעה בכיף" ואכן הציורים של קונדו הם עשירים בצורה יוצאת דופן. מלאים במפגשים של שפות ציוריות רצינות ציירית והומר קליל, שילוב מר מתוק וחכם.

קונדו נע מצייור כאילו אשלייתי בשמן של דמויותיו המוכרות המעוותות הקומיות למחוות מודעות לאמנים המודרנים. במיוחד למופשט האמריקאי כמו דה קונינג ולפיקאסו ולרגעים מסויימים בקוביזם שלו.

התוצאה היא חוויית צפיה אינטנסיבית. בלי קשר לתוכן, בלי קשר לעמדה המורכבת שהוא מציג בקשר למודרניות ולשאלה איך ניתן לייצג את האדם ב 2014, בעולם שבו יש יותר ייצוג ממציאות, כשהגבול ביניהן הולך ומטשטש שהפרודיה ומושא הפרודיה נפגשים. (על מה אני מדבר? תחשבו על פוליטיקאים וחברי כנסת ועל הייצוג הפארודי שלהם בארץ נהדרת ועל איך השניים הולכים ומתקרבים והגבול בניהם הולך ונעלם. תחשבו על דימויי השלטון המושתת בטלוויזיה ותשוו אותם לפרשות השחיטות האמיתיות שנחשפות מולנו)- אם כן בלי קשר לתכנים האלו, רק המפגש בין שפה ציורית גרפית ומאופקת לשפה עבה אקספרסיבית מתפרצת וציור פיגורטיבי ומושא מעוות וקומיקסי- רק העושר הציורי הזה לבדו הוא אמירה עמוקה מאד על אמנות וייצוג בימינו.

הציורים האלו של קונדו מהווים גם שינוי מסויים בגישתו. מי שעוקב אחריו ומעיר את עבודתו עשוי להיות מעט מופתע מהם. התרגלנו ממנו לציור מאופק יותר, הומוריסטי יותר אירוני יותר. לפני כמה שנים ראיתי בברלין ציור שלו שעשה עלי רושם עז. זו הייתה צליבה נוסח זורבראן והבארוק הספרדי על רקע שחור כשישו הופיע מצויר כמובן- כאחת מהדמויות הגרוטסקיות קומיות של קונדו. החריפות והרצינות והתחושה של שייכות למסורת ציור לא מילאו את קונדו בייראת כבוד: הוא נכנס לתולדות האמנות ועושה בהן כבשלו.

ובכל זאת הציור היה מאופק. סגור. מרוחק. אירוני. קומי. כעת בסדרה הזו, קונדו מצליח נדמה לי לפרוץ את הקרום השקוף של האירוניה וללכת הכי רחוק שאפשר מבלי להיות פתטי. כלומר מבחינת הג'סטות וההתמסרות לשפה של פיקאסו ושל דה קונינג יש כאן רצינות-ושוב אלו הן הדמויות בגרוטסקיות שלו שמונעות ממנו לגלוש לסוג של כנות לא מפוקחת שאמנות עכשיוית לא יכולה כנראה להכיל.

ואולי זה הנושא העמוק הכואב הרציני והנוגע אל הלב של העבודות האלו: יש כאן אמן שבוכה על כך שהאירוניה והמפוקחות המובנות באמנות עכשיוית אינה מאפשרת לה לבכות.

מעט על ג'ורג' קונדו, (מערכת ארטפורטל), ג'ורג' קונדו (יליד 1957) הוא אמן אמריקני העוסק בציור, רישום, פיסול והדפס. בצעירותו, למד קונדו תולדות האמנות ותיאוריה של המוסיקה ואף היה שותף במספר להקות. הוא היה מיודד עם ז'אן מישל בסקיה ועם קית' הרינג, שיתף פעולה עם הסופר וויליאם בורוז, עם המשורר אלן גינסברג ועם חוקר הסמיוטיקה פליקס גואטרי, והסופרים סלמן רושדי ודיוויד מינס אף כתבו בהשראתו. הוא אף הוזמן ליצור עטיפות לספרים ולדיסקים.

קונדו הציג תערוכות רבות בארה"ב, באירופה ובאסיה. עבודותיו הוצגו במוזיאונים יוקרתיים כגון וויטני, ה-MOMA, גוגנהיים ורבים אחרים, והן נמצאות באוספים קבועים של מוזיאונים כגון ה-MOMA והמטרופוליטן. נכתבו עבודות רבות אודות יצירתו, והוא מוזמן להרצות באוניברסיטאות יוקרתיות.

ג'ורג' קונדו חי ועובד כיום בעיר ניו יורק.