הציורים של האיש ש"הרג את הציור"

 תערוכה המוקדשת לציוריו של מרסל דושאן, האמן ש"בנה את כל הקריירה האמנותית שלו על תביעתו להמציא מחדש את הציור", תוצג במרכז פומפידו בפאריס. התערוכה תעקוב אחר מקורותיהם המגוונים של ציוריו ותתמקד ביצירתו "הזכוכית הגדולה"

"רציתי להתרחק מן הפעולה הפיזית של הציור. התעניינתי הרבה יותר ביצירת רעיונות חדשים באמצעות הציור [...] רציתי לרתום שוב את הציור לשירותה של הדעת". מרסל דושאן.

מרכז פומפידו מקדיש תערוכה ליצירותיו של מרסל דושאן במדיום הציור. התערוכה מגלה את הרישומים של דושאן, את תקופת ה"פוב" שלו, את השפעת הסימבוליזם, את ההתנסויות הקוביסטיות שלו ואת הנונסנס וההומור שבהם חדורה עבודתו, בעיקר באמצעות ההערות המקוריות של האמן, והיא מדגישה את התעניינותו בסַפרוּת ובמילים וכן במדעי האופטיקה, הפיזיקה והמכניקה. "אם כי ציורי העירום הראשונים שלו מגלים שימוש בצבע וברישום כמעט משוחרר, בנוסח הפוביסטי, הוא החל במהרה לסגנן את הרישום של דמויותיו והציב אותן בהקשר מופשט וחידתי, כדי להתנתק מכל סוג של פורמליזם ונטורליזם", מציינת האוצרת ססיל דבראיי בהודעה לעיתונות, ומוסיפה כי דושאן "ביקש להעניק לציור שלו ממד שונה, אנטי נטורליסטי, ופעל בניגוד לבני תקופתו ולהתחלות הפוביסטיות שלו", ולפיכך פנה אל הסימבוליזם.

מרסל דושאן, המלך והמלכה מוקפים בעירומים מהירים, 1912, שמן על קנבס, 146 X 89 ס"מ, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, אוסף לואיז וולטר ארנסברג. © 2014 Photo The Philadelphia Museum of Art / ArtResource / Scala, Florence © succession Marcel Duchamp / ADAGP, Paris 2014

בלב התערוכה נמצאים הציורים והרישומים שהובילו את מרסל דושאן ליצירתה של יצירת המופת "הזכוכית הגדולה, או הכלה המופשטת ע"י הרווקים, אפילו", אשר נחשבת לאחת העבודות העשירות והמרתקות ביותר באמנות המודרנית, שדושאן החל לעבוד עליה ב-1910, והכריז כי היא בלתי גמורה ב-1923. מסלול ההליכה בתערוכה מוביל את הקהל צעד אחר צעד דרך בניית היצירה.

כדי למקם את יצירתו בהקשר של התהליך היצירתי הארוך והמורכב, דושאן קיבץ את ציוריו ביחד, באופן מודע, בידי חוג קטן של אספנים, ושכפל אותם ב-Boîte-en-Valise ("קופסה במזוודה") למען הנצח ולמען אלה שהוא קרא להם "הצופים". הציורים האלה, שאינם ידועים במיוחד באירופה (רובם נמצאים כיום במוזיאון האמנות בפילדלפיה) יוצגו יחדיו בתערוכה במרכז פומפידו, כשהם מוקפים במקורות האמנותיים, המדעיים, הטכניים והספרותיים, עליהם התבסס דושאן באותן שנים מכריעות ופוריות.

לפיכך, מוצגות בתערוכה, לצד ציוריו של דושאן, גם עבודות מאת כמה וכמה אמנים שיצירתו התכתבה עמם, בין השאר – הנרי מאטיס, פרנסיס פיקאביה, אנדרה דרן, ואסילי קנדינסקי, אודילון רדון, אדואר מאנה, ז'אק ויון וריימון דושאן-ויון (אֶחיו של דושאן) ואף אלברכט דירר, לוקאס קראנך ולאונרדו דה וינצ'י. הוא כתב הרבה הערות, בנה דיאלוג אינטלקטואלי ואירוני עם הכותבים המתים הללו – עם נאולוגיזמים, ציטוטים שעברו שינוי, משחקי מילים וסקיצות – ובנה את הפלימפססט המהווה את "הזכוכית הגדולה". כאשר הוא נשאל אודות השפעתו של סזאן, שהשפיע אז מאוד על הציירים הקוביסטים הצעירים בני דורו, דושאן הציב את "נקודת המוצא האישית שלו" בעבודתו של רדון, שהוא העריץ את "הציורים השחורים" שלו, עם הדים פואטיים בנוסח מלארמה ודמויות עם הילות. חברו פרדינאן טריבו, שעתיד היה להיעשות רדיולוג, ואחיו ריימון דושאן-ויון, שעבד אז אצל הצלם הרפואי אלבר לונדה, הציגו בפניו תופעות חוץ-רטינליות הקשורות לקרינה, כגון "ההילה האלקטרונית" ושאלת הנוזלים וקרני הרנטגן. דושאן הקיף את דמויותיו בהילות, בניסיון לצייר את הבלתי נראה. עיסוקו בסימבוליזם הושפע מספרות, בעיקר משירתו של ז'ול לפורג, שפורסמה ב-1902, לאחר מותו של המשורר ב-1887. המלנכוליה האירונית שלו והסונטות שלו, המערבבות טריוויאליות עם משחקי מילים, היוו בסיס מתמשך לאסתטיקה של דושאן.

"כתבתי מספר עצום של הערות, שנועדו להשלים את החוויה החזותית, כמו מדריך", ציין דושאן כאשר תיאר את העבודה על היצירה. אולם יחד עם זאת, הוא נמנע בקפידה מלתת תיאור איקונוגרפי או אסתטי של העבודה שהעסיקה אותו במשך עשר שנים, ולכן פַּתח פֶּתח בפני אינספור אפשרויות של ניתוח, אולי, כפי שהוא עצמו ניסח זאת, "ליצור אובייקט לאט-לאט, כדי להראות את הלך הרוח באמצעות סדרת פענוחים".

"הוא בנה את כל הקריירה האמנותית שלו – המורכבת ממחקרי עומק, ספקות, מחויבויות רומנטיות-לכאורה שנעשו בלב שלם ודחיות מתוך תיעוב – על תביעתו להמציא מחדש את הציור", מציינת האוצרת ססיל דבראיי במאמר הנלווה לתערוכה, אולם במקום נוסף במאמר היא מציינת כי "לאור מספר המחוות הדאדאיסטיות האיקונוקלסטיות והמצאת הרדי-מייד – היוצר של ה"מזרקה" נתפש בדרך כלל כאמן שהרג את הציור".

היא מוסיפה כי "הזכוכית הגדולה, הכלה המופשטת ע"י הרווקים, אפילו", היא "יצירה שאי אפשר לרדת לעומקה, אשר נולדה לאחר הריון ממושך, מ-1912 עד 1923, שהיה מורכב ביותר – כפי שמוכח ע"י הפרפרזות ברשימות הקצרות שלו – והושארה בלתי גמורה ב-1923, והיא ממלאת מקום דו משמעי בדיון הזה [על העיסוק בציור בצד מותו של הציור – ע. מ.]. אנו יכולים לקרוא בה גם שלילה וגם סובלימציה של הציור באמצעות תמונה בלתי אפשרית".

הדו משמעות הזו המשיכה ללוות אותו לאורך כל הדרך: לאחר מותו של דושאן ב-1968, גילוי היצירה האחרונה שלו, "נתוּן: 1. מפל מים. 2. גז תאורה", שהוא עבד עליה בחשאי במשך עשרים שנה (1946-1966), תוך נטילת הכותרת מאחת מן ההערות הישנות שהופיעו ב"קופסה הירוקה", מאשש בבירור את הקשר בין יצירה זו ובין "הזכוכית הגדולה" והנושא שלה, ומערער במכוון את הדימוי של דושאן האיקונוקלסט.

בין ההיבטים שהתערוכה תתייחס אליהם, נמצא הקשר שראה דושאן בין הגוף הנע ובין המכניקה: "התנועה של הצורה בזמן נתון לוקחת אותנו באופן בלתי נמנע אל מחלקת הגיאומטריה והמתמטיקה; זה אותו דבר כאשר בונים מכונה". הפנטזיה של המכונה הייתה מרכזית בדמיון הספרותי והאמנותי בראשית המאה ה-20, וגם דושאן התפעל עד אקסטזה מן השלמות הפיסולית של מדחף מטוס כאשר ביקר בתצוגה האווירית ב-1912 עם פרנאן לז'ה ועם ברנקוזי, ונסיעתו במכונית במהירות אדירה מפאריס לז'ורה עם פיקאביה ואפולינאר העניקה לו השראה לנושא "העירום המהיר" ולהיברידיזציה מכנו-מורפית.

נושא נוסף שאליו תתייחס התערוכה הוא האיקונוגרפיה האישית מאוד, המשלבת את המופשט עם כלי השחמט – שבאה לדוגמה לידי ביטוי בציור "המלך והמלכה מוקפים בעירומים מהירים" – אותה גיבש בעקבות אהבתו למשחק השחמט: "אם אנו מדברים על יופי, הרי שיש קצת יותר יופי בשחמט מאשר במתמטיקה", אמר דושאן "בשחמט, כאשר אתה מדבר על פתרון מבריק של בעיה, זה מגיע מתוך חשיבה מופשטת, אשר מתבטאת בצורה פיזית כאשר המלך זז כך או המלכה זזה כך. כאילו משהו מופשט קם לתחייה. המלכה והמלך הופכים לבעלי חיים שמתנהגים על פי מחשבה מופשטת, אולם אתה רואה את המלכה זזה כך – אתה מרגיש אותה זזה כך – אתה נוגע בה... בעוד שהיופי המתמטי תמיד נשאר מופשט". (מרסל דושאן, 1945).

ואגב התייחסות ליופי, נראה שאולי אפשר לחתום את הדברים בציטוט נוסף של דושאן: "אני חושב שהאמנות היא צורת הפעילות היחידה שבאמצעותה האדם מתגלה כאינדיבידואל של ממש. רק באמצעותה, הוא יכול להתקדם אל מעבר לשלב בעל החיים, משום שהאמנות נפתחת לאזורים שאינם נשלטים ע"י הזמן ולא ע"י המרחב". מרסל דושאן.

התערוכה תוצג במרכז פומפידו, פאריס, מ-24.9.14 עד 5.1.15

מרסל דושאן, הזכוכית הגדולה (הכלה מופשטת ע"י הרווקים, אפילו), 1915-1923/ 1991-1992, הגרסה השנייה, צבע שמן על גבי רדיד עופרת, חוטי עופרת, אבק ולכה על גבי לוחות זכוכית שבורים, לוחות זכוכית, רדיד אלומיניום, עץ, פלדה. המוזיאון לאמנות מודרנית, סטוקהולם. © succession Marcel Duchamp / ADAGP, Paris 2014