ג'קסון פולוק, דמות הסערה

במלאת 450 שנה למותו של מיכלאנג'לו מוצגת בעיר הולדתו תערוכה של אמן שלא היה יכול להיות רחוק ממנו – ג'קסון פולוק – ומפתיעה עם גילוי היבטים המשותפים לאמנותם של שניים

לראשונה, מתקיימת בפירנצה מחווה לג'קסון פולוק (1912-1956), מגדולי האמנים של המאה ה-20. העיר עורכת את המחווה הזו לכובדו באמצעות השוואת עבודתו לעבודתו של ענק אמנותי אוניברסלי אחר, מיכלאנג'לו בואונרוטי (1457-1564), שהשנה אנו מציינים 450 שנה למותו.

האתר שנבחר להציג שש עשרה עבודות מאת ג'קסון פולוק הוא הפלאצו וקיו, סמל הכוח הפוליטי בפירנצה, בעיקר בתקופת ימי הביניים והרנסנס. בחדרי המאה ה-15 בארמון זה נמצא פסלו של מיכלאנג'לו "הניצחון", אחת מיצירותיו הידועות ביותר של האמן, שאפשר לראות בו דוגמה למתחים המאפיינים את הפיסול שלו, מתחים אשר חוזרים ביצירתו של פולוק.

שמה של התערוכה, "דמות הסערה", מתייחסת אל פולוק עצמו, אל דמותו בעת פעולת הציור, כאשר הוא נע מסביב לבדי הקנבס, אליהם חלחלו העוצמה הנלהבת שלו והסערה הדינמית, כאילו הוא עסק באיזשהו ריטואל שמאני. בו בזמן, הכותרת הזו מרמזת לביטוי "סערת הדמות", שהוזכר במאה ה-16 ע"י תיאורטיקן האמנות והצייר ג'ובאני פאולו לומאצו (1584), כאשר הוא תיאר "את הרב והחן שיכול להיות לדמות, בין אם בציור או בפיסול, שהאמן בזמנו יכול להשיג". הוא ציין כי מה שהעניק לדמות את התכונות האלה הוא התנועה שלה באופן שדומה לתנועת להבה, "... שנוטה לתנועה יותר מכל הדברים, משום שהיא בצורת קונוס וקצה חד שנראה כאילו הוא רוצה להתפרץ אל האוויר ולעלות לתוכו". זוהי אותה תנועה ספירלית ואותו יופי דינמי, העשוי מן החלקים הבלתי נגמרים והכוחות המנוגדים שמיכלאנג'לו העניק לדמויות שלו באמצעות עבודה פיזית מתישה, שהניצחון הוא אחת הפרדיגמות שלה. במובן זה, ה"סערה" של הדמות שנוצרה ע"י מיכלאנג'לו היא בדיוק מה שמועבר אצל פולוק בפעולת יצירתו של המרקם החדש של הסימנים, אשר מתנתק מן העולם הפיגורטיבי המסורתי ומעניק דימוי החדש לכוח האינטימי ולסערה של הציור.

בנוסף לשישה רישומים חשובים – שהתקבלו בהשאלה מיוחדת ממוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ומוצגים לראשונה באיטליה – מוזיאונים בינלאומיים ואוספים פרטיים השאילו גם הם לתערוכה ציורים ותחריטים. ביניהם, יצירות מוקדמות משנות ה-30 של המאה ה-20, וציורים משנות ה-40 של המאה ה-20.

כמו כן, התקבלו השאלות מקרן פולוק קרייזנר, ביניהם סדרת עבודות גרפיות, הכוללת שתי יצירות מן המחצית השנייה של שנות ה-40, ושבהן רואים כיצד מאפייני סגנונו של פולוק מתחילים להבשיל. כאן הדמויות והסימנים מפרקים את עצם הקומפוזיציה שהם יוצרים – לעתים הם בונים קורי עכביש צפופים – וכן יש התייחסויות למיכלאנג'לו, בעיקר באחד התחריטים הכולל שפע דמויות, ונראה כאילו הוא מתייחס אל פקעת הגופים ב"קרב הקנטאורים". כמו כן, יש שתי עבודות גרפיות חשובות משנות ה-50, שבהן, לאחר ציורי הטפטוף המפורסמים שלו, הוא חש צורך להציב את הפעולה האקספרסיבית לצד מסרים פיגורטיביים של פנים ואנטומיות, בדומה למסכות או לחלקי פסלים, שכבר אינם מכוסים יותר בסימנים ובטיפות.

ולסיום, מוצג גם הציור המרתק "קומפוזיציה עם נזילות בשחור" מאוסף אולניק-ספאנו, אחד הציורים שג'קסון חיבב במיוחד ושמר בסטודיו שלו. לאחר מכן, היצירה הייתה בבעלותו של האנס נאמוט, הצלם שהכתבה שלו משנת 1949 הציגה את אופן העבודה של פולוק בפני העולם.

הרעיון לקיים את התערוכה נוצר בעת חקר סדרת רישומים של מספר אמנים אמריקנים, הנמצאים במוזיאון המטרופוליטן בניו- יורק, ושקתרינה באטז'ר כבר פרסמה ב-1997, בהקשר של תערוכה שנערכה במוזיאון המטרופוליטן והוקדשה לפנקסי הרישומים של פולוק ולקשר שלו אל אמני המאות 16-19. מפנקסי הרישומים הללו – שמספרם I ו-II – מתגלה כי פולוק התרשם מאוד מן הדימויים של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית – התקרה ויום הדין האחרון. אנו יכולים לזהות לפחות שלוש דמויות של "העירומים" בנוסף ליונה הנביא, לאדם המקבל את רוח החיים ולמספר דמויות מיום הדין האחרון. פולוק הכיר את יצירות המופת הללו מתקופת הרנסנס האיטלקי בלימודיו אצל תומאס הארט בנטון, אחד מן האמנים האמריקנים החשובים במחצית הראשונה של המאה ה-20, שהעריץ את מיכלאנג'לו, את טינטורטו, את אל גרקו ואת רובנס – ציירים שהוא ביקש מן השוליות שלו לחקור אותם כך שהם יוכלו ללמוד כיצד לתאר את הצורות של הגוף האנושי, תוך דגש על נפחים, על המלאות והריקנות ועל הניגוד האקספרסיבי בין הכוחות הפועלים על גוף האדם מבפנים ומבחוץ.

אולם פולוק הרחיק לכת אל מעבר לתרגיל של יצירת העתקים אקדמיים של יצירות המופת מתקופת הרנסנס, במקרה זה – של מיכלאנג'לו. הרישומים בתערוכה מגלים את עיסוקו בחקר האנטומיה ומערכת השרירים במטרה לבטא תחושות של רוך וחן, וכן מתחים וכוח, המרומזים ע"י השקעים והבליטות של גוף האדם. בעשותו זאת, הוא התמודד עם הדינמיקה והייצוג האקספרסיבי, המלאות והריקנות, האזורים של הרוגע המוחלט והמתח המרבי של השרירים והבשר. כאן אנו יכולים לגלות ולהבין את יסודותיהן של הקומפוזיציות המופשטות של פולוק; כאן האמן מחפש אחר השפה שלו, אשר תוביל אותו אל מעבר למסורת הפיגורטיבית האירופית. אמנם, אי אפשר להימלט מן המסורת, גם לאחר שהוא נטש אותה במכוון, כפי שמצהירה האמנית לי קרייזנר, שהייתה בת זוגו של פולוק: "רבים מציוריו המופשטים ביותר החלו באיקונוגרפיה פחות או יותר מוכרת – ראשים, חלקי גוף, יצורים פנטסטיים. שאלתי פעם את ג'קסון מדוע הוא לא הפסיק לצייר את הציורים ברגע שהדימוי הנתון קיבל צורה. הוא ענה: הדמויות הן מה שאני רוצה לכסות".

נקודת הדמיון בין שני האמנים הגדולים, שמפרידות ביניהם 400 שנה, מתבטאת בפעולה היצירתית ובתוצאה. ההשתוקקות ליצור, הדחף שאינו בר כיבוש לפעולה היצירתית, אשר מקבל ערך מיסטי בחיפוש שאף פעם אינו יודע שובע אחר היופי כמשהו מוחלט ואחר האינסופי כגבול וכמטרה של יצירת האמנות. עבור מיכלאנג'לו, זו הייתה ההשתוקקות אל האלוהים, שנותר מטרה בלתי מושגת. פולוק, שהלך במסלול המנוגד, ניסה להשיג את הרעיון המוחלט של ההרמוניה ע"י כך שהשאיר לתת מודע שלו את המשימה הקיצונית של יצירת משהו מושלם ובלתי גמור: פולוק אכן מתחיל מהתפישה של הדימוי, אולם הוא מפרק אותו לגמרי, וכך מוותר עליו לטובת אפשרויות אינסופיות של התפתחות, קריאה ופרשנות.

במילים אחרות, פולוק המציא דרך חדשה לגמרי של ציור, המתנתקת מן ההבנה העמוקה של האישיות האמנותית האדירה של מיכלאנג'לו ומהממד הטרגי הנאצל של יצירתו. הוא הרחיק לכת מעבר ללוח האנכי המוצב על כן הציור, והניח את הקנבס על הרצפה כדי לצייר את כל צדדיו. עם התהליך הזה, פולוק פיתח את טכניקת הטפטוף, אשר מורכבת מטפטוף צבע על פני השטח, ישירות משפופרות או מכלים, מבלי להשתמש במכחול. ב-1952, הרולד רוזנברג הגדיר את הטכניקה הזו בשם "ציור פעולה" – כינוי ההולם את האקספרסיוניזם המופשט – כדי לתאר את הבהילות של הפעולה היצירתית, כאשר הצייר מעורב פיזית ופסיכולוגית בפעולת הציור, ברגעי התלהבות או סערה, מעין מאבק, קרב פנים אל פנים עם הקנבס, ההופך לשדה קרב, לזירה של ממש. התוצאה של ה"פרפורמנס" הזה הציבה את מטרת העבודה כפעולת ציור גנרטיבית, ללא רישום או סכמתיות מקדימה, כך שהאמנות והציור נבעו מתוך עצמם וכשלעצמם, ללא אובדן שליטה על האמצעים, כלומר, ההחלטיות במהלך רצף הפעולה.

חלקה השני של התערוכה מתקיים ב"קומפלסו דה סן פירנצה", ליתר דיוק, בחדר המוסיקה, שמציע מרחבים אינטראקטיביים, מולטימדיה ומנגנון חינוכי, ובו נמצאים מיצבים יצירתיים והקרנות סרטים אודות חיי האמן ויצירתו. הכוונה היא לחוות את יצירתו של פולוק ולהבין אותה בנוסף לתערוכה, באמצעות דימויים, צלילים וסרטים המעוררים את החושים והמאפשרים לצופה לשקוע בציור הטפטוף, עד כדי שחזור המקום שבו עבד האמן ותחושת הריח של הצבע. לעבודתו של פולוק אכן יש את האנרגיה היצירתית המאפשרת לכבוש את הצופה ולערב אותו לחלוטין ברגע של חוויה אינטלקטואלית וחושית.

וכך, ממדיהם הגדולים של הציורים מקבלים תחושה שהם משקפים צורה כאוטית מהותית של הקוסמוס המאורגן להפליא, שהם מסוגלים לעטוף את האדם העומד מולם: כלי המולטימדיה ינסו לסייע לשקיעתו של האדם בתוך היקום האינסופי כמו תהליך היצירה המקורי של פולוק. ההליכה אל מעבר לציור של פולוק, "המעבר דרכו", שהוא בלתי נמנע, הוא בין החוויות החושיות הרבות שהאופי של המולטימדיה בסן פירנצה מציעים לציבור, כך שההזדהות של הצופה חזקה יותר מן החיים.

אוצרי התערוכה הם סרג'יו ריזאליטי ופרנצ'סקה קמפנה קומפריני, והיא מאורגנת ע"י עיריית פירנצה, בחסות משרד המורשת והתרבות האיטלקית ובשיתוף פעולה של מכון הרסטורציה Opificio delle pietre dure.

התערוכה תוצג בפלאצו וקיו, פירנצה, עד 27 ביולי 2014

פרטים על התערוכה – מיקום, שעות פתיחה וכולי:

http://saci-art.com/2014/04/15/pollock-michelangelo-at-the-palazzo-vecchio-florence-april-16-july-27-2014/