תקווה למרחקים ארוכים

לא יכולתי לבקש מיד הגורל כותרת לתערוכה מדויקת יותר מפאת הזמן הקצוב שעמד לרשותי: שרון יערי - "זנק אל עצמך". גם במוזיאון תל אביב, במקום היחיד בו המחשבה והרגש עצרו מלכת, יש זמנים קפדניים. "יש לכם חמש דקות ואני סוגר את הדלת." אומר השומר, ויחד עם זוגתי אנו מזנקים שלובי ידיים אל האולם.

החיים הולכים ומתקצרים. רק במבט לאחור יכולתי להתקנא בימים בהם עמדתי שעה ארוכה מול שעון חול של הפסל מיכה אולמן, או לפתור תעלומה מקליגרפיה מסתורית שעיצב דן ריזינגר ולראות את עצמי גדל במבנה הספירלי של הקיום. אלו ימים מתקופה אחרת, תקופה שהזמן בה נבע בשפע ואני הייתי לבזבזן הזמן הגדול על פני הארץ. היום, עכשיו, אני בהתבוננות תחת לחץ. עלי להכיל בחמש דקות 80 יצירות של הצלם שרון יערי. משך הספיגה קצר ואתה נידון רק לרושם הראשוני, כל השתהות שהיא מעבר לשניות ספורות תבוא על חשבון האחרת. מילים כמו לעבד, הרהור, מסקנה, הטמעה, יישארו בגדר מותרות. לזנק אל עצמך הנו ההיפוך המוחלט של מדיטציה או התכנסות פנימית, משום שהזינוק אל תוך העצמי מורה שאנו במרחק רב מזהותנו. כל שקיעה איטית לתוך הווייתנו המחשבתית מכילה בתוכה את מימד הזמן המרחבי והמקום הפיסי. כאשר אתה מזנק אל עצמך זה מפני שאין לך זמן מיותר לחבר בין השניים. אתה חש כאוושה תזזיתית החולפת על פני רצף תצלומים מהיר בשחור לבן של נופי הארץ המעבירים תחושה קודרת של שרידי טבע מהדהדים. לרגע קט אתה נעצר ומנסה לפלח תובנה שתחצוב מחשבה פרטית. "יש לכם עוד 4 דקות," אומר השומר ואני רוטן, בטוח שבקצב החיים הזה, לא ירחק היום שלהרהר יחשב לאוונגרד. כשאינך יכול לחצוב משמעות פנימית, המוח נעזר בתובנות של פילוסופים אחרים ומנסה לאגדם להיגיון אישי. במוחי מתערבלים קירקגור, שהאמין כי האדם הוא קודם כל קיים ורק אחר כך בעל משמעות והנה קופץ דקארט "אני חושב, משמע אני קיים". אך ריבונו של עולם, אני נוזף בשניים: אי אפשר לחשוב כשזמננו קצוב. מה משמעות הקיום בלא זמן להרהר אודותיו...

"התצלומים של שרון יערי חוקרים ארכיאולוגיה של קיום, בוחנים מקום וזמן". כותב אורס שטאהל, אוצר התערוכה. הצופה נדרש לקלף את שכבות הזמן ולתאר בליבו את רגע ההחמצה שנוצר בתווך שבין האידיאליות למציאות. "תתחילו למהר אני כבר סוגר את הדלת." נוזף השומר והופך לאיש העומד בשערי הזמן. פחד, פחד להחמיץ היא התחושה שמריצה אותי על פני התצלומים. אני שולח מבט לאחור כדי לראות כיצד מטיבה זוגתי לצעוד בחודש השישי להריונה. היא אינה ממהרת כמותי. היא אינה מחמיצה דבר, ברחמה נזר הבריאה קורם עור וגידים. היא מביטה על תצלום של טבע בשחור לבן ההולך ומטשטש ומלטפת את ביטנה. היש שלמות מרטיטה מזו?

גם אם נותרה לך שנייה אחת בעולם, המוח ינעץ בו שיניים. את שניות הזמן הספורות אני מקדיש לצילום שמגלם את פסגת הריכוזיות: המיטה של דוד בן גוריון, קיבוץ שדה בוקר. למראשות המיטה כרית צנומה. הנעלים מונחות על מחצלת ישנה והצבעים הדהויים של המצעים משווים ערך נזירי לאיש שהכריז על הקמת המדינה. אינך יכול שלא לתהות על אחוזותיהם המפלצתיות של ראשי הממשלות האחרונים, ברק ונתניהו, נוכח המיטה הסיעודית של ראש ממשלת ישראל הראשון. בבחירתו להתפטר מראשות הממשלה ולעבור להתגורר בצריף בקיבוץ שדה בוקר ולעבוד בדיר, סימן את כוחו של היחיד להפריח את מרחבי הנגב השוממים. "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו - כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי". (מתוך נאום משמעות הנגב, בן גוריון) לעיין במבט לאחור בדברי הנבואה של הנזיר שעזב את השלטון לטובת האידיאל ולשוב ולהיפגש יום אחר יום עם פניה הקשות של המדינה שהפכנו, היא תמצית התערוכה כולה. קיום עגום וקודר שנוצר מהמתח שבין האידיאליות והריאליות.

השומר עומד כחייל ליד הדלת ומסמן בקשיחות עם ידו את משפך היציאה, אני מסמן לו עם ידי עוד רגע בבקשה, כשמבטי נופל אל תצלום אחרון: גזע עץ יבש וגדוע השוכב בכניסה לאחד הקיבוצים. שורשינו הגדועים יבשו ממקורות האדמה. שביליו הירוקים של הקיבוץ הוא סך הכול עקבות אל שברי חלום מרומה שנופץ לרסיסים. לא הנפש האנושית מוליכה את האדם אל חזונו, אלא נתיביו האפלים של רגש ההחמצה. עצבות שוטפת אותי... אולי כל המסע הנמהר הזה אל הארץ המובטחת היה כדי לאמוד את הפוטנציאל הגלום שאבד בדרך. יצאנו מבעד הדלת הנסגרת על עקבותינו. הצלחתי לחמוס ברגע החיפזון כותרת מאחת התצלומים, כזו שניסחה במדויק את תחושתי: "תקווה לצילום למרחקים ארוכים."

רק בערב שישי צונחת עלי נשימה טובה. שקיעה איטית לתוך עצמי. אני מניח יד על גבעת הבטן של זוגתי, שומע רחשי חיים המבקשים לצאת אל העולם. הכול מונח שם. ריכוזיות של כל מה שאי פעם חשבתי שיכול לבקוע מתוכי. מניח בזהירות את ראשי על בטנה, ושומע דפיקות לב קטנות. זו הייתה הפעם היחידה בה חשבתי שבכך סימנתי את קצי. מישהו מחליף את מקומך על פני הארציות. יורש לחייך שמעכשיו הולכים ונגמרים.