שגיא בניטה על תערוכתה של אלינה שפוצ'ניקוב במוזיאון תל אביב , עד 31.5.2014
אתה לא באמת זוכר את השומר העומד בכניסה לתערוכה. אף אחד לא זוכר. דמותו חסרת חשיבות ביחס לאמן המוצג על הקיר. השומר יושב על כיסא מעץ פשוט או עומד בכניסה ומקבל פניך ברכינת ראש קלה. עובדים אלו, העומדים קפואים על המשמר, הפכו לאנדרטאות של שיירי חיים שנעזבו לצד הדרך. רוחות רפאים שאין להן נראות. רישום פחם הכי זניח על הקיר במוזיאון הנו יקר ערך פי אלף מונים מהאיש השומר עליו. אלו דמויות שלעולם לא ילכו לאיבוד כי אין להן לאן להגיע. כולם פנסיונרים חביבים עם שיער לבן מקליש, היודעים כי זו התחנה האחרונה בהחלט. הם לא בחרו את שם האמן עליו יביטו משך שלושה חודשים או יותר ולא היכן יוצבו הפסל או התמונה שעליהן ישקע מבטם העייף ימים ולילות. אלו אנשים שדעותיהם חסרות חשיבות, למרות שדווקא הם נוכחים מול אותן יצירות יותר זמן מכל מבקר אמנות בעולם כולו. לתוך אולם סיימון ומרי יגלום שבמוזיאון תל אביב, אני נסחף בקולות רועמים נוכח הפסלים המוצבים בחלל: רגל קטועה, שדיים, שפתיים, אברים שנוצקו מפוליאסטר והפכו למוצרי צריכה. לו סלבדור דאלי היה אישה ניצולת שואה כך בדיוק היו נראים עבודותיו. השומרת קטנת המידות שכתפיה מכונסות בתוך עצמה מפנה את תשומת ליבי אל מסך הטלוויזיה הקטן שמציג סרט על חייה של אלינה שפוצ'ניקוב. אני משוכנע שהיא ראתה את הסרט עשרות פעמים ולתוך המחזוריות שבצפייה נטמעו חייה. אחרת איך יכלה לקלוע במדויק אל הנקודה שבה קולה של שפוצ'ניקוב עולה מתוך הסרט ומזקק: "אני משוכנעת שמכל גילויי הארעיות, הגוף האנושי הוא הפגיע ביותר, מקורם היחיד של כל שמחה, כל עצב וכל אמת". אני שואל את השומרת שעיניה מכוסות ערפל של צער "מה דעתך על התערוכה?" היא תדע להגיב רק מתוך שברון לבה: "מסכנה מה עבר עליה במחנה הריכוז... איזה חיים קשים היו לה" קולה החלש והאפרוחי הבוקע מגרונה, דורש ממך את מאמץ ההתקרבות אל ראשה, אחרת אי אפשר לשמוע אותה. המעטים שהאזינו לה, הוסיפו מגע יד שנח על כתפה. חשבתי שקולה השברירי הוא מנגנון פנימי המספק לה מעט חום אנושי.
תוך שאני חולף על פני עבודותיה של שפוצ'ניקוב ומשתהה על יצירה מהפנטת של שפתיים משורבבות שהפכו למנורות, אני מבזיק מבט אל ארשת פניה המיוסרת של השומרת.
מדוע זה היא בחרה לראות רק את הכאב מבלי התולדה האמנותית שלו?
לאן נעלמה היצירה מבעד הכאב? נפשה הדואבת לא הצליחה לדלות את האירוניה של הריאליזם החדש ובפרט את ססגוניות הפופ-ארט. מחשבותיה לא נעו על הציר הרעיוני שמניע את יצירתה של האמנית הפולנייה אשר הנו שבריריותו של הגוף האנושי.
עבורה כל העבודות שבתערוכה היו כמכלול הכאב האנושי שנספג לדמה. רציתי לומר לה "מות היחיד הוא טרגדיה - שואת המונים היא סוריאליסטית" מכיוון שאין הדעת והנפש גם יחד יכולים להכילה.
אך לא אמרתי. זוהי מגמה מרושעת להכתיב לאדם העומד מולך מחשבות. האם לא די בצערה המוחשי של השומרת כדי לאמת את כל מה שאי פעם התכוונה לבטא האמנית הפולנייה.
התערוכה "עקבות גוף" נפתחה ב- 7.2 ותינעל ב-31.5 כך שיהיו לשומרת עוד כמה חודשים טובים לשקוע על פני היצירות ולסנן את הכאב הפרטי שלה. היא קשרה את חייה של שפוצ'ניקוב לדמותה ולבטח תתקשה להיפרד ביום שתנעל התערוכה. הוצאתן החוצה של היצירות מול עיניה, יהיו כמו חלקי גופה, פיסות חיים גועשות מהעולם הפרטי. המקום היחידי שבו היא יכולה לפרוק את המטען שהותיר בה מעגל החיים והמוות. אולי יותר מכל היא מצאה לבסוף את הנראות מבעד חייה השקופים. כמו אותו אספן עשיר וקר לב המביט בחדרו על ציור של קלוד מונה שרכש בעשרות מיליונים, ורק שם, כשהוא לבד רחוק מההמולה ומאיך שהחברה תופסת אותו, הוא מרשה לעצמו לבכות, בכי חרישי, שהוא רק שלו.
סמוך לתערוכה של אלינה שפוצ'ניקוב, מוצג אוסף קבוע של מארק שאגאל.
השומר היושב על הכיסא נראה עייף.
יום שישי, 13:49. עוד 11 דקות סוגרים את שערי המוזיאון והוא הולך הביתה.
תופס בדוחק את האוטובוס האחרון. כשהוא יישב בכיסא האוטובוס ויביט מהחלון, הוא לא יחשוב על פשר היצירה הנבואית "בדידות" של שאגאל אלא האם מישהו מחכה לו לארוחת שישי? האם יש לו די אוכל לסוף השבוע? הוא יריץ בפעם האלף את כל הבחירות המוטעות שהביאוהו לנקודת הזמן הנוכחית. אולי אפילו יהרהר שמא לרדת במקום ארעי ולהתחיל ללכת, סתם ללכת. אלו שאלות שוליות שלעולם לא ישאל עצמו הצופה המוקסם מיצירותיו של שאגאל.
בחזרה הביתה אני תופס את האוטובוס האחרון לגבעתיים. נזכר במשפט שאמרה השומרת בטרם עזבתי את התערוכה של אלינה שפוצ'ניקוב, כאשר כבר פניה דמו למשפך "מסכנה הציירת היה לה סרטן השד... בסוף היא מתה ממחלה סופנית." ככל שהזמן יטיב למשוך את עגלת חיינו כנגד התפוררות הגוף, כך יאריכו העקבות, ויעידו שהמחלה הגדולה של המאה העשרים ואחת איננה כלל הסרטן, אלא האלמוניות.
שלא בדומה לשפוצ'ניקוב אינני חושב כי הגוף האנושי הוא הפגיע ביותר,
דווקא הבדידות היא מקורה היחיד של כל שמחה, כל עצב וכל אמת.