אמנות הפופ ביצירתו של אנדי וורהול

בסוף 2013 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה שבמסגרתה הוצגו לא פחות מ-26 יצירות מקוריות של האמן המפורסם אנדי וורהול מתוך אוסף יוסף מוגרבי בניו יורק. מוגרבי מחזיק ברשותו כ-800 (!) יצירות שונות של וורהול, מספר המרמז גם על תפוקת העבודה בשיטות השכפולים והסרט הנע של וורהול.

לצד וורהול הוצגו בתערוכה גם יצירות מצויינות של אמנים אחרים ,אך נוכחותו של וורהול היתה הדומיננטית בחללי התצוגה.

דומיננטיות זאת של וורהול באמנות המודרנית קיבלה דגש נוסף עת נפתחה במוזיאון תל אביב כמה שבועות לאחר מכן ב-30 בנובמבר 2013, תערוכה נוספת מיצירותיו של וורהול בשם " אנדי וורהול: ציור של צעצוע". תערוכה זאת מוקדשת כולה לסדרת עבודותיו של האמן משנת 1983, המיועדות כולן לילדים, או ניתן אולי לאמר – גם לילדים. מדובר ב- 86 יצירות גם הן מתוך אוסף מוגרבי המשלבים ציור והדפס ומבוססים על צעצועים שהאמן אסף ובחר להתייחס אליהם. במסגרת התערוכה הילדים שבאים לצפות לומדים כיצד לשכפל גם הם דימויים של אחרים כפי שעשה וורהול בחייו.

שתי התערוכות מדגישות את מעמדו של וורהול כדמות איקונית . וכאחד האמנים המפורסמים של המאה העשרים.

אנדי וורהול היה אמן ממוצא סלובקי שנולד בשנת 1928 והיה אחד האמנים האמריקניים החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. אולי הבולט, המפורסם והתקשורתי שבכולם. למעשה הוא הפך לאחד המעצבים החשובים של התרבות האמריקנית כולה בשנות השישים והשבעים.

אמנים אחרים לא הבינו כמוהו את ערכה של התקשורת ואיך לבצע בה מניפולציות באמצעים שונים . וורהול היה גם האמן החשוב הראשון שהעמיד במרכז הבמה בלי התנצלויות וגם ללא כל הסברים מיוחדים כדבר המובן לחלוטין מעצמו את הזהות ההומואית או הקווירית אם להשתמש במונח המועדף היום, כסמל שלגאווה ושחרור כפי שלא העזו להציג אותה עד אז.והיה זה וורהול שיצר את התדמית הקיימת כיום של האמן כאיש תרבות ההמונים ויוצר אופנות תרבותיות המתחלפות לפרקים.

אולי לא פחות מיצירות האמנות שלו הוא זכור גם בגלל אימרות שונות המיוחסות אליו וזכו לפרסום, כמו האימרה ( שפורסמה לראשונה ב-1968 בקטלוג תערוכה של וורהול בגלריה בשטוקהולם ) ש"בעתיד כל אחד יהפך למפורסם לחמש עשרה דקות". אימרה שנראה שהתגשמה עם תוכניות "הריאליטי " שהופכות אנשים לא ידועים למפורסמים לזמן קצר. אמרה המדגישה את התהילה הקצרה ובת החלוף של האדם בעולם התרבות והבידור.

כאמן וורהול השתייך לתנועת הפופ ארט ביטוי הנובע מהמונח: popular - פופולרי. אמנות אשר התייחסה לדברים הפופולארים כעת בחברה כדברים שלגיטימי לחלוטין לעסוק בהם גם באמנות "הגבוהה ". אמנות שעד אז התייחסה אליהם בבוז ובעויינות כתופעות הראויות רק להמונים הנבערים ולא לאליטה המתוחכמת הצורכת את האמנות הגבוהה.

אמנותו של וורהול טישטשה גבולות בין מוצרים תעשייתיים לאמנות. הוא צייר בצבעים תעשייתיים, צייר מוצרים שהחברה צרכה, ושכפל את עבודותיו פעמים רבות, כמו ייצור תעשייתי.מבחינה זאת הוא הגשים הלכה למעשה ובמודע את הטענות של חוקרי תרבות כמו וולטר בנימין ואדורנו ו"אסכולת פרנקפורט " לכך שהאמנות הפופולארית המודרנית אינה אלא סוג של "שיכפול תעשייתי" לתצרוכת ההמונים הנבערים.

אלא שוורהול התחכם לכל חוקרי התרבות האנינים האלו והפך את השכפולים התעשייתיים האלו ל"חגיגה" של אישיותו האינדיבידואליסטית מאוד.

קריירה של משכפל

וורהול החל את דרכו כאמן "רגיל ". בתחילת דרכו השתמש בצבעי שמן ומכחול לציור של פרסומות, אך משראה שהוא איננו מתפרנס מעבודותיו, פנה האמן לשיטת הדפס הרשת .בשנים 1949-1945, אחרי סיום הלימודים במכון הטכנולוגי בפיטסבורג, הוא עבר לניו יורקוהתחיל לעבוד כמעצב פרסומות לבתי אופנה וכמאייר כתבי עת ועיתונים. וורהול הצליחמאוד בעבודה זו ואפילו זכה בפרס. הוא התפרסם מאוד כאמן מסחרי בשנות החמישים. החל בשנות השישים הוא ניסה לזכות בתשומת לב גםכאמן רציני, בראש ובראשונה בגלל רעיונותיו החדשניים מאוד לגבי אותה התקופה ויכולתו אולי חסרת תקדים למשוך תשומת לב תיקשורתית וליצור תשומת לב שכזו באמצעות גימיקים שונים. סגנון זה של וורהול היה שונה מאודמהקוויות המעודנת שבה השתמש בפרסומות. משערים שהוא הרגיש צורך להתנתק מתדמית אמןפרסומות מסחרי מצליח ולהיהפך לחלק מהאמנות הגבוהה ובו בזמן להיהפך ל"ידוען " תקשורתי .ובכך אכן הצליח מעל למשוער וגם הראה את הדרך לרבים אחרים שבאו בעקבותיו וחיפשו דרך להיות "מפורסמים ".

אמנות "הפופ " של אנדי וורהול

כאשר ציוריו הראשונים האמנותיים יותר של וורהול לא נקנו, הוא החל לחפשאחר נושאים חדשים שימצאו חן בעיני הקהל. חברים הציעו לו לצייר את הדברים האהובים עליו ביותר שעמם גם לקהל הרחב יהיה קל להזדהות. וורהול קיבל את העצה שהתגלתה כנכונה.

וורהול היה זה שהיא אחראי אולי יותר מכל אחד אחר מהכנסת ה"קיטש" וה"קמפ" - היצירה ה"נחותה" המודעת לעצמה וקורצת לצופה המתוחכם , לזרם המרכזי של התרבות והאמנות.

כך למשל : וורהול החל לצייר את הדברים המוכרים ביותר לכל אמריקני באשר הוא :שטרות של דולרים בקבוק קוקה קולה ( הוצג בתערוכה במוזיאון

תל אביב ) וגם קופסאות שלמרק מוכן(קופסאות של מרק קמבל", 1962-1 תחילה צייר בצבעי שמן, אךבסגנון המחקה ציורי פרסומות צעקניים . בשנת 1962 הוא ויתר על השימוש במכחול והחל להדפיס אתיצירותיו בשיטת הדפס רשת ("שטרות דולרים", 1962). באותה שנה הוא שכר סטודיו וכינהאותו "בית חרושת". השם תאם את שיטת הייצור ההמונית של עבודתו: בסיוע של כמה עוזריםהוא החל להדפיס מאות עבודות.

הוא הראה ביחד עם רוי ליכטנשטיין שאמנות פופולארית טהורה כמו הקומיקס יכולה להיחשב גם כאמנות גבוהה.

כך ב-1960 וורהול יצר סידרה של ציורים המבוססים על דימויים מפרסומות וספריקומיקס (" כמו דמות פופאיהמלח הלקוחה מסדרת הקומיקס של אלזי סיגאר ,ותמונה מסיפור על גיבור העל סופרמן ,ותמונה מסיפור הקומיקס על השוטר דיק טרייסי של צ'סטר גולד .

כולם דמויות איקוניות של התרבות הפופולארית האמריקנית שמן הסתם היו ידועות היטב לורהול מילדות והוא כאמן ראה בהם תוצר ראוי לא פחות ( ואולי יותר? ) מכל יצירה של תרבות גבוהה לשימושו האמנותי בהם. וורהול פשוט הגדיל דמויות המשובצות בסיפורים אלו והציג אותם כיצירותיוהאמנותיות שלו. זאת למרות שהקפיד על התערבות מועטה ככל האפשר משלו ביצירות המוצגות.

רוי ליכטנשטיין אמן מקורב ברעיונותיו לוורהול. גם הוא התפרסם בטיפול דומה שעשה ליצירות קומיקס עממיות , טיפול שהעניק לעבודות הקומיקס מבט אירוני ומרוחק יותר מנקודת המבט של המתבונן . אנדי וורהול לעומת זאת לא העניק ליצירות כל טיפול אירוני או אם היה כזה הוא היה יכול להיות רק בעיני המתבונן שציפה לטיפול כזה ולא היה בהכרח חלק מתפיסתו של וורהול עצמו שנראה שקיבל את היצירות הנ"ל כדיוק כמו שהן ,כאיקונים אמריקניים פשוטו כמשמעו שאין כל סיבה שיתערב בהם ובציורם.

עם זאת לאחר שוורהול ראה את יצירותיו המקבילות של רוי ליכטנשטיין הוא נטש את סוג היצירה הספציפי הזה . אבל אין ספק שאלו הן הדוגמאות המוקדמות ביותר של מה שאנו מכנים כיום סיגנון "הפופ ארט " טפטופיצבע המזכירים ביטויים של האקספרסיוניזם המופשט..

בציורים אלו יצר וורהול רעיון חדש :השימוש האמנותי באיקונים של התרבות הפופולארית הנחותה כביכול אך האהובה מאוד על מיליונים כחלק מהתרבות הגבוהה. לכאורה שימוש זה היה צריך לגרום להרמת גבה אצל כל אנשי האמנות הנחשבים אך למעשה הוא גרם רק לגידול בפירסומו של האמן הצעיר ופורץ המוסכמות . אצל וורהול נוצר הרעיון להגביל את התערבותו ככל האפשר ביצירה מעבר לסלקציה הראשונה שלה ואחר כך פשוט לשכפל אותה בצורה המונית ככל האפשר ולהפוך אותה לעולם חלק נוסף של התרבות הפופולארית אם כי עם הילה של "יצירה גבוהה " מאחר שיצאה מתחת ידיו של אמן אמיתי אם גם שנוי מאוד במחלוקת אנדי וורהול.

זה התבלט למשל בסדרה אחרת שלו , "סדרת המפורסמים" שכוללת בין השאר ארבעה דיוקנים ידועים של הכוכבות ההוליוודיות מרילין מונרו וליז טיילור,של הזמר אלביס פרסלי ומנהיג סין, מאו טסה טונג, ( תמונות שהוצגו בתערוכה במוזיאון תל אביב ).

מצד אחד הדיוקנאות לכאורה מראים את היקסמותו של וורהול מזוהר ומכוח אבל באותה המידה אפשר לטעון שוורהול לועג לטעם ההמוני של הקהל שלו. הדיוקנאות המוצגים באופן מנוכר חושפים את הגורל הטרגי של המפורסמים הנתפסים על ידיהקהל לא כיצורים אנושיים אלא כסמלים השייכים לציבור.

וורהול היה אדיש להבדלים בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה". אם דימוי היה רב עוצמה ולא משנה אם מקורו היה אפילו מחוברות הקומיקס הנחותות ביותר כי אז הוא היה מתייחס אליו ומשתמש בו לצרכיו לוורהול הייתה הבנה אינטואיטיבית ממש של איזה דימויים מהתרבות הפופולארית הוא יכול להציג מחדש בשכפול המוני כדימויים של תרבות גבוהה לעבר קהל מתוחכם יותר מהקהל שאליו יועדו דימויים אלו במקור. קהל שקיבל אותם במקור להנאה ולבידור.

ניתן רק לתהות מה הייתה תגובתם של אמני הקומיקס שציירו בעבור שכר נמוך ביותר את הציורים שאותם וורהול וליכטנשטיין שאלו, עשו בהם שימוש ושיכפלו למעשה, ומכרו אותם בעותקים רבים כפרי יצירתם וכיצירות אמנות חשובות שהוצגו במוזיאונים ובספרי אמנות שונים תחת שמם כ"יוצרים ".

ניתן להניח שתגובתם לא הייתה חיובית ביותר , ומן הסתם הם ראו זאת כ"גניבה " של פרי עמלם. אבל זהו חלק מהמשחק של האמנות המודרנית ששוב אינה רואה במקוריות של היצירה כשלעצמה או במקוריות הדימוי כדבר המרכזי כמו במקוריות ובחדשניות של הרעיון שמאחוריו.

ובכל זאת. וורהול עצמו אמנם טען כי אין משמעות לעבודותיו מעבר למהשנראה, דהיינו הן שיכפול ותו לא. אך למעשה בבחירת הנושא ובבחירה להציגו על הבד כפי שהוא , כבר קיימת אמירה: האמן מאלץ אותנו להתבונן בתמונה שאנו רגילים לחלוף על פניה כהרף עין כשהיא בעיתון, ובכךגורם לנו להרהר על אופן ההצגה העיתונאית המנוכרת והשערורייתי. בכך מבליט האמן וורהול את האינדיבידואליות הסרקסטית שלו גם כשהוא מביא שכפולים של יצירות ידועות של אחרים.

והתוצאה היא : האיש שיצר איקונים משיכפול דמויות של אחרים הפך לאיקון בעצמו.

ביבליוגרפיה

בולטון, לינדה    פופ ארט / מאנגלית - אוולין לוי ; עריכה מדעית לתרגום - שרה לו   [אור יהודה] :   כנרת, זמורה-ביתן, דביר,   תשס"ח 2008.

סקלוני, זהבה    הדיוקן העצמי בפופ האמריקאני כפי שמתבטא ביצירתם של ג'ים דאיין ואנדי וורהול /    תל-אביב עבודת גמר לתואר "מוסמך". אוניברסיטת תל-אביב, 1989

רוטברד, שרון מא’ לב’ ובחזרה :הפילוסופיה של אנדי וורהול תרגום מאנגלית דפנה רז ,בבל 2005.

.

Honnef, Klaus Andy Warhol :commerce into art Koln : Taschen, 1993

Kuspit, Donald The cult of the avant-garde artis Cambridge : Cambridge University, 1995

MacCabe, Colin with Mark Francis and Peter Wollen Who is Andy Warhol London : British Film Institute, 1997

SUCCESS IS A JOBE IN NEW YORK : THE EARLY ART AND BUSINESS OF ANDY WARHOL THE CARENGY MUSEOM OF ART , 1994

Whiting, Cecile A taste for pop : pop art, gender and consumer culture Cambridge, UK. : Cambridge University Press, 1997