"אני שומע את ארץ כנען שרה!"

כל סוף השבוע שטפו הציורים עזי החושים את צג המחשב. איני יודע את היום בו נולד הצייר ואת היום בו הוריק את הארציות וצבע את השמיים.

רק שמו מופיע לצד יצירותיו ומוסיף להדהד כתפילה שנשכחה... אריה קפלון. אני שואל את רעי הצייר האם שמע עליו, אך זיכרונו אינו מעלה דבר. אני מביט בציורים ששיגרו את תפזורת השמש במיליוני נקודות אור ומתוכי עולה אופרה של צבעים קמאיים, ואני שומע את ארץ כנען שרה. אין שום הגדרה עיונית אודות האיש שבעקבותיה אוכל לצעוד. כמה אבודים הפכנו להיות שכן מבלי הגדרה מובחנת איבדנו את יכולת הראייה. אני מבקש להביא את חופן תודעתי אל אותו מקום ממנו ניגש הצייר אל הבד הריק. חוויות הן שפה אוניברסאלית במאגר קוסמי אשר מתוכו אנו חופשיים ללקט מידע, כל מידע שנרצה. מי אתה אריה קפלון, תענה לי, אני שואל, אבל לא באמת מחפש תשובה. מן התשובה באנו ואל השאלות מרחיקות הלכת נגיע. אני חש את העילוי הבלתי נתפס שבריבוי נגיעות הצבע על הבד. אולם איך נדבר על העילוי אם נשתכחה יצירתו במחשכי ההיסטוריה?

מעט מחייו הנעלמים מתחילים לחלחל אל תיבת הדואר האלקטרוני. גדעון עפרת כתב עליו לפני עשרות שנים "אריה קפלון ספון מזה שנים ארוכות בדירתו התל אביבית והוא מצייר כמעט בחשאי.... נקודות הצבע המפזזות שלו עדיין בוראות אדם ונוף כזרי פרחים רוויי אור...". קפלון אינו נזקק לעולם שבחוץ כדי לברוא עולם. נפשו רוויה סערות, סבלנות מדיטטיבית ודעת טרופה. אם יכולתי לדמיין את סוף חייו הרי שהם זליגה איטית לתוך יצירתו,עד שהלכה ונספגה גם נשמתו.

טכניקת הציור של קפלון מזכירה את אומנות הפוינטיליזם, (ציור בנקודות) הנקודות המונחות זו לצד זו ויוצרות אשליה אופטית של התמזגות בין צבעים שונים לצבע אחר. סגנון שהמשיך את האימפרסיוניזם אל הניאו אימפרסיוניזם וחלוצו היה ג'ורג סרה. שלא בדומה לאימפרסיוניזם שדגל בהתבוננות ישירה בטבע וציור אשר נעשה מחוץ לסטודיו, מתוך מטרה ללכוד את השתברויות האור של הרגע החולף, קפלון היה צייר הסופג מהעולם ומצייר ביחידות. הוא חזר אל החדר כדי לצייר בחשאי. אולי מפני שהעולם שבחוץ הפך המוני ומרומה. מי שרוצה לפתוח את דלתות התודעה שיכנס לחדר ויסגור את הדלת. כך בדיוק עשה, עד שפקע מנשמתו אור שהספיג את עבודותיו ביופי קדום. בכל פעם שהניח נקודת צבע, היה זה רגע של גילוי. כמו לחוות הארה מתמדת. אני כמעט משוכנע שהעולם שיצר, עמד בסתירה מוחלטת לעולם שבחוץ. הוא ברא במשיכות קלות את העולם שחפץ היה לחיות בו.

קפלון הציג תערוכות מוצלחות בפריז, בוונצואלה ובישראל. שלושת המרכיבים בציוריו :דיוקנאות, הטבע והמרחב, אשר יחד הם כמזיגה של החוויה הישראלית הגולשת אל האוניברסאלי. קפלון יליד רוסיה (1909), עלה לישראל ב-1926 לאחר תקופה סוערת ברוסיה. בימי לימודיו בבצלאל בסוף שנות ה-20 השיח האמנותי היה רווי כיווני יצירה מנוגדים, השפעות בינלאומיות, ישראליות ואף יהודיות שורשיות ורוחניות.

עכשיו, משהוצפה הכרתנו במידע, הבה ניצור את המיתוס. נבנה הגדרות בעצמנו. אם ג'ורג' סרה הוא חלוץ הזרם הניאו-אימפרסיוניסטי, אז אריה קפלן הוא חלוץ "הניאו-אימפרסיוניזם הכנעני" זרם שמעולם לא היה, למעט האמנות הכנענית של שנות ה-40. האמנות הכנענית שבין חלוציה נמנו הפסלים יצחק דנצינגר, אברהם מלניקוב ואחרים אשר חיפשו את הזיקה לשורשי העם היהודי והנציחו בפסליהם את הראשוניות של החוויה הארץ- ישראלית. עוצמה וגבורה מול המסורות המתנוונות שבאירופה. באותן השנים בהן פרץ הגל הכנעני, קפלון חיפש את אותה חוויה הארץ-ישראלית. אולי יותר מכל הוא חיפש ללכוד את השמש המקראית. האור התנכי הגנוז שבתוכו צפונה הזיקה. האש הקדומה שמרחפת מבין ציוריו סיפרה לי זאת. לכתוב רשמים מציוריו של אריה קפלון הרי זה כמעט כמו לכתוב על עידן שמעולם לא נברא, אלא באמנותו של היחיד. קפלון הוא התחלה של תקופה וסופה. הוא לא חיפש את הנופים והדמויות שמרכיבים את ההוויה הארץ-ישראלית, אלה את האור המיסטי, הקבלי והמכשף, הנופל כגשם מטאורים על כל אלה ומיטיב לתארם. החתירה של קפלון היא תמיד לבראשית, לרגע שבו נבקע הצבע לראשונה. סגנון כנעני טבול בחום אנושי ואירוני אשר נעדר מפאתוס ואלים מאבן. ההתרשמות היא מרהיבת חושים והיא יוצרת פערים כה גדולים למציאות העלובה המשקיפה עלי מבחוץ.

דר' צפירה גטי מיטיבה לתאר: "קפלון ממשיך להעלות על הבד חוויות ארץ-ישראליות...הפורצות מבעד לפריזמה האישית שלו ומתפזרות על פני המשטח בקומפוזיציה עשירה".

מתהומות נפשי מיררתי על אריכות חייה הזמני של היצירה האנושית. אריה קפלון נכלל בספרו של דר' חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל (הוצאת אשכול, 1951) שהיה בזמנו הספר הראשון והיחיד בנושא זה. על הזיכרון הקולקטיבי מאותה תקופה ניתן לציין בעצב כי הספר כמעט ואינו בנמצא. אין אף עותק שלו בבניין המרכזי של ספריית בית אריאלה. איך נוכל להסביר לדור הצעיר, שבחייה הקצרים של האמנות הישראליות, צללה פסגת יצירתו של קפלון לתהום הנשייה?

יותר מאשר אנו נדרשים לאמנות חדשה, אנו זקוקים לכותבים וותיקים אשר ירבו לכתוב על ההיסטוריה של האמנות. אם נעלמה מהתודעה הקולקטיבית החוויה הארץ-ישראלית המשתקפת מציוריו של קפלון, אזי שרוחה הגדולה של הארץ הזאת מתה יחד איתה. פסל "האריה השואג" של מלניקוב משמיע פעיית כבשים צורמת. זוהי ארץ כנען שבוכה.