יהודית סספורטס: שבעה חורפים

ואם היה פחד ראשוני שממנו הפכתי לאיש רוח עצמאי בדעות, הרי שזה רק בגלל אותו הפחד לחיות את חייו של מישהו אחר. תחבולות הזמן השדוני עשוני לסופר צללים. כותב על חייהם של זרים דרך נשמתי המוכרת. מאז חלפו שנים בודדות ונדמה כי הספקתי להיות הכול. ניסו להרוג אותי עשרות פעמים ובתקופות שונות בהיסטוריה: הייתי ניצול שואה מגטו אושוויץ. הגעתי לפה אבק אדם שנבנה בשם הארץ הזאת, נלחמתי בכל המלחמות של תקומת המדינה. הפכתי לגיבור שיצר היסטוריה ומיתוסים, לא לפני שצלח נהרות של דם סמיך. טיהרתי את בני האדם מהחטאים הגדולים דרך מילים, אותיות, פסיקים. הכול למען הזיכרון הארור שלכם. אני מתקרב לגיל 40 מבלי רוח חיים בבגדיי הריקים. אף אחד לא יודע מי אני, אני סופר הצללים.

במערבולת נשמתי מתכתשים אלפי זהויות, ואף אחת מהן היא לא שלי. הכול ספגתי לתוכי. באנגלית קוראים לסופר הצללים The Ghost Writer: סופר הרוחות, וזה כל כך נכון. אני משוטט כרוח רפאים על גלגליות בחללים של המוזיאון. עומד יחד עם קבוצת מודרכים ועיתונאים הקשובים לאמנית יהודית סספורטס. לשנייה אחת הסערה שבראשי דועכת. סספורטס מנסה להסביר מדוע שטה בסירה אל אותה ביצה בצפון-מערב גרמניה, כדי לצלם ולהקליט את הקולות רוחשי האימה והמסתורין. עבורה הביצה היא תרגול לאזורי החרדה. הקהל מבקש הסבר פשוט מה הם אותם רישומי דיו ענקיים, התלויים לייבוש כמו כתמי רורשאך משחר ההיסטוריה. "הבאתי לכם 60% מעצמי, עליכם להביא את ה-40% הנותרים", אומרת סספורטס . כמה משתתפות דורשות הסבר נוח, מילים פשוטות, תרגום קליל לאימה התובענית שניגרת ברישומי הדיו. כך יישאר דמותו של המבקר למול הכיב המדמם, הוא רוצה לפדות לעלים ירוקים את יערות המסתורין שבנפשו. אני עוזב את הלהקה מבלי הסברים ושט אל זרמים אסוציאטיביים מואצים. גלי סיסמוגרף מהירים במכונת הלב סימנו רעידת אדמה. אין מה למהר, משום שהזמן עצר מלכת. החורפים הקפיאו ודוממו את שברי האסון שנסחפו אל גדות הביצה: סירה, מקלות, פסנתר, שוכבים דומם כאנדרטאות ברזל. לרגע אחד גם אתה קופא ועוצר. מזהה תחושה שאתה אורח סמוי מן העין שהסתנן לשאריות מתודעה פצועה. לא משנה באיזה כאב יביט האדם, הוא תמיד ייטמע לתוך הפצע שלו. העריסה המתכתית שמונחת על הרצפה, נראית ככלוב פרוץ שפעם נמלטה ממנו החיה. היכן העדנה? היכן הרוך וההיטהרות שבערסול החושים של היד האימהית. הנפש הפצועה היא עריסת חיינו לעד. למה לשוב אל הביצה? למה להתבונן פעם אחר פעם בשברי אסון אשר חלף לו. סופת טורנדו עצומה שאבה לתוכה ערים שלמות וזרקה אותן בפיזור מיקרי במקום אחר. עכשיו הם שבים חסרי קורת גג בחזרה אל בתיהם שנעלמו והם דולים מתחת ההריסות רק שברי זיכרונות. אני שב להסתכל על הצללים שפעם הרכיבו תנועת חיים. שכחה והיזכרות לא נפסקים לרגע קט. עבודת וידאו מהפנטת מופיעה על אחד הקירות. מבטי נמשך והיא בולענית כמו חור שחור המקלף מימדים נעים. כל מה שראית קודם: המקלות, הסירה, הפסנתר, שיירי זיכרונות, הכול נאסף ונרקם מחדש לאלפי זרמים עתידניים, כמו יכולת לצוף בהנאה בתוך חללית הטורנדו המסתחררת מעלה, כטיול פרה-היסטורי בגלגוליה הרבים של הנפש, וכל זאת מבלי לדעת שפעם הייתה הארץ מתחת לרגליך. האירוע עוצר הנשימה מסתיים. אתה מתקשה לעמוד על הרגליים. הברכיים בנויות מקרשים חלולים. אתה חש כאילו הטיחו אותך בפראות במקום אחר, שונה וזר מהמקום שבו פסעת בתחילה. עכשיו אתה והחפצים שנסחפו אל גדות הביצה אחד הם. אתה כבר חלק בלתי נפרד מהביצה.

יצאתי מהמוזיאון מסוכך בידי על עיניי. מחשבות הציפוני כשקרן שמש פילחה ראשי. נזכרתי בניסיון החלוצי לייבש את ביצת החולה. מתוך מטרה לגאול קרקעות עבור בניית ישובים חדשים. למעט האסון האקולוגי שיתברר שנים אחר כך, נגרם נזק בלתי הפיך אשר הכחיד ופגע בעשרות מיני ציפורים שראו בביצת החולה תחנת עצירה מנדודיהן המייגעים. רק ב-1994 החליטה קק"ל שיש להציף בחזרה את הביצה. מאז הפך האגם לבית גידול עבור מאות זני ציפורים ולאתר תצפית מהנדירים בעולם. עבור החלוצים בשנות ה-50 כנראה וסימנה הביצה את זוועות גרמניה אותן רצו לטהר, למחוק, לייבש. הפחדים יישארו אדמת הקרקע הפורייה ביותר לתפרחת צורות חיים חדשות. למבע תעופתי אל השמיים ממנו להק ציפורים ממריא. מבנה התודעה ומרכיביו לא יכולים להתפרק מתחושת הניצחון הגואה. ייבושה של ביצת הפחדים כמעשה הרג וקטילה של הזיכרון. אנו נשוב אל הפחדים כדי להציפם במימי העכירות, כדי לשוב ולהיזכר. לשוב ולהיטהר בבוץ האלוהי. אך שום דבר מכל זה לא יאפילנו.

 "את הכול ניטול לעומקנו- כי הנה עמוקים אנחנו, ודבר לא נשכח- ונשוב ונתבהר." ( פרידריך ניטשה)

יהודית סספורטס: שבעה חורפים

הפתיחה 28.5.2013

התערוכה תוצג עד 19.10.2013

מוזיאון ישראל, ירושלים