דרך שני דימויים הצטיירה כל רוחו של סבא. הוא גר עשרות שנים באותו שיכון על הר הכרמל הנושק לים של מפרץ חיפה. את כל שנותיו העביר באותה ישיבה על הגזוזטרה, כשמשקה חריף בידו ומבטו קרוע על פני הים. פעם בשנה ביקרתי אותו. הייתי יושב על בירכיו ויחד הסתכלנו על אותו הים. מהבוקר ועד הערב. הייתה לו על הצוואר משקפת תלויה והוא היה מסירה אחת לשעה ואומר: "תסתכל על האנייה באופק". אף פעם לא ראיתי שום אנייה. הנחתי שעיניו הבריאות ראו את מה שאני, קצר הרואי לא הצלחתי. כשכוחו היה במותניו, היה לוקח אותי לסיור במורדות הר הכרמל. באחד הבוסתנים שאהב, היה משהה את הליכתו ודולה מכיס החליפה פת לחם יבשה. מפורר אותה בין האצבעות ומפזר על פיסת הדשא. מחכה לדרורים שיבואו. אגב הציפיה היה מסמן לי בידו לשמור על השקט. כשהיו מגיעים הדרורים ומתנפלים על פיסות הלחם הזעירות, אז היה מסיר בחרישיות את הברט הקולוניאליסטי שמעל ראשו והיה זורקו בתנועה סיבובית ומהירה מעל ראשי הציפורים הקטנות. כמעט תמיד הצליח ללכוד ציפור אחת. במידה וכשל היה חוזר על הפעולה עד שהצליח. את הציפור היה שולף מהכובע, ומניח אותה כפרפר נדיר בכפות ידיי הקטנות של ילד בן 6. משתהה כמה רגעים להתבונן בי וצוחק. ניקור הציפור המתפרע בכפות ידיי היה מדגדג. כשראש הציפור בצבץ החוצה, נלחם בכנפיו המעוכות לעוף או אז היה מרים סבא את קולו בהתרגשות "תשחרר!" וזורק את זרועותיו כאילו והיו לו כנפיים. מבין כפותיי הקפוצות הייתה משתחררת לה הציפור ועפה לשמיים הרחוקים. הוא נפטר שנים בודדות אחר כך מבלי שהצלחתי להיפרד ממנו. מבעד אותם שני דימויים פסטורליים, אני חוזר לגלף כל פעם מחדש את דמותו של סבי.
.jpg "Germaine Krull, Untitled, Paris, ca. 1925 (Men)")
רוחו חזרה אלי בהפתעה במוזיאון ירושלים. חלפתי כאוושה על פני צילומים שחור-לבן מתוך התערוכה: "בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20." השנה בה עלה סבי מאלג'יר הייתה 1950. עיניי עוגנות בתמונה של סבתא ונכדה המציצות מתוך צוהר חלון עגול אל המולדת החדשה. השנה היא 1950. לא רואים את הים ולא את הארץ המובטחת. רק מבטיהן העורגות של הנשים פורצות מתוך הפלדה הנוקשה של האנייה. שמואל יוסף שווייג, ישראלי, יליד גליציה, (1984-1902) צילם את התמונה. הוא עלה ב-1922 ועבד כצלם עבור הקרן הקיימת לישראל. מאוחר יותר ניהל את מחלקת התצלומים של הסוכנות היהודית.
מטרת התערוכה היא לבחון את עבודותיהם של דמויות מפתח בצילום ולבדוק כיצד מעמדם כמהגרים השפיע על ראייתם היצירתית. אך הצילום המגויס בחסות הסוכנות היהודית בא כסתירה לעין החופשית של שמואל יוסף צוויג. שכן מטרת הצילומים של הסוכנות היהודית הייתה להראות ליהודים בגולה את נופיה הבראשיתיים של הארץ ואת פניה של ראשית הבנייה וההתיישבות. כאילו והיו הצילומים פירורי הלחם המפתים שהיה בהם כדי ללכוד את הציפורים הפזורות. כאן עולה שאלה: האם גם מבעד לאמנות מגויסת משתקפת כמיהתו האישית של הצלם? שהרי אין שום פרט בצילום המעיד כי הכמיהה היא לארץ ישראל. כבן אובד לארץ הזאת, כאשר אני מביט בצילום, אני מזהה את כיסופיי לכל אותן ערים חדשות שטרם התוודעתי אליהם.
מסת שיווי המשקל הולכת ומתערערת. משה רביב, ישראלי, יליד פולין, מצלם את גשר טרנסבורדר, מרסיי, מזווית צילום אלכסונית. הרושם שנוצר הוא שכבליו של הגשר תלויים באוויר והוא נוטה לקרוס לתוך תהום. כך שגם המעבר אל הצד השני אינו בטוח כלל. ואם היות האדם גשר ולא תכלית, אז תלישותו היא בין שמיים לארץ. את צילום האימה המהפנט לכד רביב בשנת 1932. גם אם הגעת לבסוף לארץ החדשה, העקירה מהסדר התרבותי המוכר לתוך מציאות לא מוכרת הופכת את הקיום לסוריאליזם אפל. נדמה שהזרם הסוריאליסטי היה הניסיון לדבר את השפה החדשה רווית ההשתברויות מפי המהגרים.
מאן ריי, אבי הצילום הסוריאליסטי, נולד למשפחת מהגרים יהודים שהגיעו מרוסיה לארצות-הברית בתחילת המאה העשרים. בניסיון לסלק מעליו את העולם הישן מחק את שמו היהודי, עמנואל רדניצקי, היגר לפריז בגיל 31 והפך למאן ריי - אמן ברוח החופש. עבודתו המוצגת בתערוכה היא תמונת רחוב בפריז, כשברקע כנסיית נוטרדאם ניצבת באור חיוור ואפלולי. השחור והאפור - אלו שתי מציאויות אור: המקום המוכר שממנו היגר האדם והמקום החדש אשר אליו הגיע. שילובן יחד יוצק את המימד החלומי, מדיום מטאפיסי אשר הינו מעל המציאות. כמין מצב תודעה חדש בין ערות ליקיצה המשחרר ממך את כל נבכי הנפש הכמוסים. ההתבוננות מדמה מסע לשחזור עצמי. בתוך תוכי הנפש אתה מהרהר בדפוסי הפעולה המחזוריים שמניבה הזרות האנושית, אולי ומגיעים סוף כל סוף לפתרון. .jpg "Brassai,Cordonnier ו Montparnasse, 1932")
מעל 220 היצירות מאוסף הצילום המודרני והעכשווי מוצגות במוזיאון. הזרקור מופנה אל דריסת הרגל הראשונה בעבודתם של האמנים, העומדים על אדמתם החדשה. הקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים חסרת שחר. לעיתים פירוק תובנה אחת יכולה לאחד מציאויות שלמות. משפט שמתנוסס על אחד הקירות הצליח לשפוך אור חמים לתוך אלפי העיניים הזרות: "בעיני האמן אין ארץ שהיא ארצו" (לסלו מוהלי- נג'י)
איני זוכר אם בסבי התחוללה אמנות כלשהי, זולת הזרות שריצדה באישוניו. היא נעלמה לרגעים ספורים בצפייה האינסופית בים. מצפה בכיליון עיניים לאותה אנייה שתאיר לו בחזרה את כל הדרך לאלג'יר. אלג'יר עבורו תמיד הייתה צרפת. הברט הצרפתי מעולם לא הוסר מראשו מלבד בפני הציפורים. היום, במבט לאחור אני יכול להבין את מעשה לכידת הדרורים ושילוחם אל המעוף. בכך יכול היה לראות איך כל הכאב האצור ששמר עמוק בבטנו משתחרר ברגע אחד.. מבין כפות ידיי הקטנות.
"בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20."
הפתיחה 28.5.2013 ועד 5.10 במוזיאון ישראל, ירושלים
.jpg)
