אמנים אאוטסיידרים. האנשים הבודדים שיצרו אמנות מופלאה מתוך האפלה.

"מטרת האמנות היא להעביר לזולת את המחשבות המרוממות והרגשות הנאצלים שהאדם הגיע אליהם." (לב טולסטוי)

"על האמן לאהוב את החיים ולהצביע לנו על היפה...." . ( אנטול פרנס)

ומה כשמדובר באדם שלא ראה יפה בחייו ? לא אהב ולא נאהב. היה מאותו סוג אנשים שמעולם לא קישרנו עם מחשבות מרוממות או רגשות נאצלים. ובנוסף לכל אלה, לא למד אמנות מימיו, לא היה חלק מקהילה כלשהי וחי בבדידות בשולי החברה. האם אדם כזה יכול ליצור אמנות ?

אמנות אאוטסיידרים היא אותה אמנות שנוצרה על ידי אנשים שלא למדו אמנות מעודם, לא היו חלק מעולם האמנות והיו מנותקים לחלוטין ממוסדותיו. חיו בדרך כלל בשולי החברה באזורי מצוקה. אנשים כאסירים כרוניים, חולי רוח או כאלה שחיו במציאויות מבודדות אחרות. אוצרות יצירה מפתיעים, עשירים ומפעימים שהותירו, ונתגלו בדרך כלל רק לאחר מותם או בערוב ימיהם, מעמתים את הצופים, כמו גם את עולם האמנות, עם שאלות מטרידות ועם צורך בבירור עצמי. על החיים 'מהצד' כותב חנוך לוין במחזה "סוחרי הגומי": "אה, לו ניתן היה לחיות את החיים כמו מאולם קולנוע, לשבת קצת בצד, לראות את החיים מתנועעים מולך על בד מואר, את כל הסערות, האהבות, האסונות, את כל הסיפור הזה, הכול רץ ועובר על פניך מבלי לגעת בך, ואתה במחיר של כמה לירות, יושב לך בחושך על כיסא, עם שוקולד בפה, ומסתכל. רק מסתכל ". האמנים האאוטסיידרים הם אותם אנשים שהחיים המוארים, חלפו כנגדם בעוד הם יושבים בחשכה. בצד. ולגמרי לבד.

את התערוכה החדשה "במעגלים אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" במוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רותי דירקטור ( החל מ- 19.1.2013 ועד ל- 20.7.013). דירקטור, האוצרת הראשית של המוזיאון, מגיעה לתערוכה זו לאחר רצף של תערוכות מוצלחות במוזיאון, ולאחר שיצרה רף ציפיות גבוה במיוחד. התערוכה המקיפה מציגה את מיטב היוצרים הבינלאומיים בתחום, ובהם אדולף וולפלי, ביל טריילור, הנרי דארג'ר, אלואיז, סם דויל, וויליאם הוקינס, מיני אוונס, קרלו זינלי, מורטון בארטלט. העבודות המושאלות כולן מאוספים פרטיים ומוזיאליים בארה"ב ובאירופה מוצגות בתערוכה מוזיאלית נרחבת המתפרשת על כל חללי המוזיאון. תערוכה שהצבתה חייבה הכנה ארוכה במיוחד, תכנון דקדקני ומשאבים מרובים. זו גם הזדמנות ראשונה להיחשף לאמנות זו בישראל בהיקף ובאיכות כזו.

אמנות אאוטסיידרים היא תחום אמנות שנוכחותו מועטה ביותר בשגרת האמנות הישראלית. לשאלתי , מהיכן זה הגיע ? אומרת רותי דירקטור: "כבר שנים אני מתעניינת בארט ברוט, או בשם האנגלי שנטבע לאמנות זו ב-1972, אמנות אאוטסיידרים. בקרתי באוספים החשובים של ארט ברוט באירופה ובתערוכות של אמנים אאוטסיידרים. את ראשית ההיכרות שלי עם התחום אני חייבת למאיר אגסי ז"ל, מבקר האמנות והאמן, שבשנת 1998 ערך גיליון "סטודיו" בנושא. היינו מיודדים, ובמהלך השנתיים (לפחות) שבהן עבד על עריכת הגיליון, הוא היה מספר לי על ביקוריו ומפגשיו עם האוספים הגדולים של ארט ברוט, ועם הדמויות המרכזיות של התחום. כך התוודעתי ליוצרים המופלאים שפעלו בחשאיות, ונכבשתי בעוצמה של עבודותיהם. קשה להבין – ובה בעת גם מאוד קל להבין – כיצד עבודות כל כך חזקות נשארו לחלוטין מחוץ לגוף התקני של תולדות האמנות. בתערוכה בחיפה אני מציגה, בין השאר, עבודות של דוד שטראוס, שאותן יצר מאיר אגסי עבור "מוזיאון מאיר אגסי" הווירטואלי והמרתק שלו. דוד שטראוס היה אדם אמיתי (בניגוד לשני האמנים האחרים שמאיר ברא עבור המוזיאון שלו), בן קיבוץ רמת הכובש, הקיבוץ שבו מאיר נולד וגדל. בדיעבד מאיר הבין ששטראוס היה אמן אאוטסיידר. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ב-1962 וחי שם עד למותו ב-1984."

להצלחת האאוטסיידר ארט, כאמנות שצמחה ללא הכשרה, ללא עידוד וללא היזון חוזר, יש תדמית, המערערת במקצת את התאוריות, על הדומיננטיות של מוסדות האמנות בכל המתרחש בעולם האמנות. שאלתי את רותי אם במהלך התקופה הארוכה של חקר התופעה נאלצה לבחור צד. את צד הצופה המשתומם מגילוי קיומה של אמנות משוחררת, הנוצרת ללא השפעת מוסדות, הכשרה ובקורת, או אולי את צד המוסדות, שבדרך הטבע, אולי יתקשו להכיל התרחשות אמנותית שלכאורה מנותקת מהם. ואם צריך לבחור צד, דירקטור כמי שאוצרת, כותבת ומבקרת אמנות כבר קרוב ל-30 שנה במוסדות האמנות המרכזיים בישראל, אולי צריכה להיות בצד המוסדי. על כך אומרת דירקטור: "הסיפור של האאוטסיידרים הוא במידה רבה גם סיפורם של האינסיידרים. מכיוון שהאמנים האלה פעלו בחשאי, מחוץ למעגלים המקובלים של האמנות, נדרשה נוכחות של אינסיידר – אמן, אוצר, גלריסט, סוחר אמנות או פסיכיאטר בעל הבנה באמנות – כדי להבחין בעוצמה של העבודות, לשמר אותן ולדאוג להצגתן. המקרה של האאוטסיידרים, על כל שלוחותיהם – נאיבים, עממיים, אוטודידקטים, מאושפזים וכו' – משקף את יכולת ההכלה של עולם האמנות. חלק מההצלחה הגדולה של אמנות אאוטסיידרים בעשורים האחרונים קשור לגבולות ההולכים ונפרמים של עולם האמנות ובנכונותו לספח לתוכו את השוליים הפרומים והנידחים ביותר. עיסוק באמנות אאוטסיידרים הוא במובן מסוים הצהרת אמון באמנות, בדחף ליצור, וגם ביכולתם של אנשי האמנות לזהות ולהכיל את היצירה המתקיימת מחוץ לליבה המצומצמת. מצד שני, אני תוהה ביני לבין עצמי מה משמעות הצהרת האמון הזאת ומה היא אומרת לגבי האמנות הנעשית בתוך המעגלים המקובלים, בתוך התרבות ומוסדותיה."

אנו רגילים להניח שהקהל הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה האמנותית, מהצורך ליצור אותה ומההיזון החוזר המהווה חלק בלתי נפרד מתהליך עיצובה. עבודותיהם של חלק מאמני האאוטסיידר ארט, נוצרו למעשה בעולם ללא קהל. עבודותיהם מציגות פעמים רבות, מראות קשים לצפייה, לא נורמטיביים ובהחלט על גבול ההפרעה והסטייה. שאלתי את דירקטור אם חיים בשוליים ללא קהל צופה, חושפים דברים, שאולי חבויים גם ברבים אחרים אך מודחקים. "עבודות של לא מעט אאוטסיידרים – כמו הנרי דארג'ר, מורטון בארטלט, וגם גבריאל כהן הישראלי, למשל – הן הוכחה לכך שאמנות היא סובלימציה של דחפים או מאווים מודחקים", אומרת דירקטור, " האמנים האאוטסיידרים ה"קלאסיים" אכן לא היו מעוניינים בקהל. הם יצרו מפני שהיצירה הייתה עבורם צורך פנימי, אולי גאולה, ובוודאי תיעול של יצרים ודחפים פנימיים עמוקים ביותר, ולא היה להם שום צורך בצופים".

בצד אאוטסיידר ארט, התערוכה "במעגלים אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" במוזיאון חיפה לאמנות, מציגה גם אמנות נאיבית ואמנות עממית. סוגי אמנות המתאפיינים גם הם באוטודידקטיות של העוסקים בהם. יחד עם זאת אמנות ואיבית ואמנות עממית, נמצאות במחוזות אחרים לחלוטין מאמנות האאוטסיידרים. על שילוב סוגי יצירה שונים אלה בתערוכה אחת , אומרת דירקטור :"ז'אן דובופה, הכהן הגדול של ארט ברוט, התנגד נחרצות לשילוב של אמנים נאיביים ועממיים לצד ארט ברוט. אמנות נאיבית ועממית מבוססת, להגדרתו, על עולמות תוכן מוכרים ולפיכך אינה עונה על הגדרת ארט ברוט. ממשיכי דרכו של דובופה – בייחוד אוסף ארט ברוט בלוזאן, שוויץ – מקפידים לשמור על מורשתו, ולפיכך על ההפרדה. אני מוצאת שההפרדה הזאת מיותרת, שכן הדגש בעיני הוא על עשייה אמנותית במעגלים אחרים ובמחוזות שונים של הלא צפוי. אמנים נאיבים ועממיים יכולים להיות אנשים שחיים חיים נורמטיביים – שלום מצפת הוא דוגמה טובה: אדם דתי, איש משפחה – אבל מתחילים לעשות אמנות בשלב זה או אחר של חייהם ללא שום רקע ובנסיבות הפחות צפויות. עולמם האמנותי שואב מעולמות מוכרים – דת, מיתולוגיה, אגדות עם, אך עשייתם אישית ופרטית לחלוטין. מרתק לראות את העיסוק האינטנסיבי בהגדרות של ארט ברוט, ואת המיונים הפנימיים של התחום. אני בחרתי לפתוח את ההגדרות ולהציג זה לצד זה אמנים אוטודידקטים למיניהם ולסוגיהם השונים". על אמנות נאיבית מוסיפה דירקטור : " מרבית האמנים הנאיבים או העממיים התחילו לצייר בגיל מבוגר, ויש משהו סימפטי בכל אמנות נאיבית, אם כי יש משהו נחמד מדי בחלק ניכר מהאמנות הנאיבית. בקלות אפשר לראות איך אמנות נאיבית גולשת למנייריזם, ואז, בעיני, זה כבר פחות מעניין. האמנים הנאיבים הגדולים - שלום מצפת, הוא הדוגמה הבולטת ביותר אצלנו, יש קוראים גם לסראפין אמנית נאיבית, גבריאל כהן ומשה אלנתן נחשבים לעיתים לאמנים עממיים - היו גאונים של ציור. ניתן לראות שקשה להתחמק מההגדרות ומהמיונים - נאיבי, עממי, אאוטסיידר, אוטדידקט, מקורי,  מיוחד במינו, בנאלי, מנייריסטי,  עם כל הגבולות הפרוצים ויכולת ההכלה של עולם האמנות היום, אנחנו לא לגמרי נפטרים מהצורך הבסיסי לקטלג ולמיין. האם זה רע? האם צריך להילחם בזה?  זה מתח בסיסי שנמצא בלב הפעילות האמנותית, מתח בין קבלה לבחירה, הכלה ומיון."

אמנותם של האאוטסיידרים הגיעה לידיעת הקהל הרחב וקיבלה הכרה, בדרך כלל בתיווכם של  "אינסיידרים" - אמנים, עוסקים באמנות או אנשים בעלי מודעות ויכולת הערכה מתאימה. תיווך "מוסדי" זה מעניק גם לאמנות זו חיבוק ממסדי. בה בעת עולה התהייה אם אנו מפספסים דברים נוספים ואולי אף עוצמתיים יותר שה"אינסיידרים" – המתווכים - מפספסים. אולי כולנו מחמיצים יצירות עוצמתיות המתבצעות במסגרות עממיות שונות, ממש מתחת לאפנו. על כך אומרת דירקטור : "ברגע שהאמנות – כל אמנות – מגיעה למוזיאון היא כבר אינה אאוטסיידרית. האאוטסיידריות האמיתית נמצאת אי שם מחוץ למוסדות האמנות, אבל שאלה שנשאלת היום היא האם תיתכן אאוטסיידריות בעולמנו הכה- מתוקשר. האם בעולם שבו הכל נגיש, פתוח, בהישג יד – ייתכן מצב של ניתוק כה גדול כפי שהיה לאנשים שפעלו בתחילת המאה הקודמת."

ובכל זאת, היכן האאוטסיידרים של היום? דירקטור מציגה בתערוכה פרק שנקרא "אמן מציג אמן" , עליו היא מספרת: " ארבעה אמנים ישראליים מציגים כל אחד את הבחירה שלו במישהו שפועל מחוץ למעגלים התקניים של האמנות. אורי גרשוני מציג את ולרי ביקובסקי – שומר בביתן הלנה רובינשטיין, רעות פרסטר מציגה את עדי גוב ארי – בחור שמייצר חרבות בטכניקות מסורתיות וכלל אינו רואה את עצמו כאמן אבל היא מחילה עליו הגדרה של אמן, דלית שרון מציגה את דנה לין – בחורה שאותה פגשה בעמותה ליצירה של אנשים עם מוגבלויות נפשיות, ופסח סלבוסקי מציג את דבורה אגרנוב – אישה שהחלה לצייר בגיל מבוגר, ומקיימת קריירה אמנותית לכאורה בניגוד לכל הסיכויים."

העובדה שאמנות האאוטסיידרים נמצאת בתודעה הציבורית, ומוכרת תקופה מוגבלת בלבד, מעלה תהיות בדבר אוצרות אמנות שאבדו, ובדבר התייחסותנו ליוצרים במסגרות עממיות שונות. על כך אומרת דירקטור : "ברור שהרבה אמנות "הלכה לאיבוד", כדבריך, מפני שלא היה שם מי שיראה, ישים לב, יעריך וישמור. זה בדיוק מקומם של האינסיידרים.  מצד שני, לא כל אמנות שנעשתה בחשאי, או מחוץ למעגל האמנות המצומצם, או אפילו בבתי החולים הפסיכיאטריים היא בהכרח בעלת איכויות יוצאות דופן ומעניינת. ושוב אנחנו נכנסים להתפתלות המוכרת: איך מחליטים מתי זה מעניין אותנו כאמנות ומתי זה פשוט תרפיה עצמית, תחביב, דרך להעביר את הזמן? הרי לא כל חולה נפש שמצייר הוא בהכרח גאון כפי שהיו וולפלי או רמירס, ולא כל פנסיונר שמפתח לו תחביב בשעות הפנאי מצייר באופן מרהיב כמו שלום מוסקוביץ, השען מצפת, וקשה לחשוב שהיו מקבילים לאדם כמו ביל טריילור, אנלפבית שחור שנולד כעבד, התחיל לצייר בגיל 80 וחי פחות או יותר ברחובות מונטגומרי, אלבמה.  האאוטסיידרים הבולטים היו באמת מיוחדים במינם, והם נדירים כפי שעשויים להיות אמנים מיוחדים במינם, בין אלה שעברו את מסלול ההכשרה המקובל."

רותי דירקטור היא נוכחת ותיקה מאוד בהתרחשות התרבותית בתל אביב. ניתן לתהות אם בעולם האמנות הישראלי, חיפה היא אאוטסיידרית או אינסיידרית. מכל מקום חיפה כעיר צדדית לעשייה האמנותית בארץ, גם לדעתה של דירקטור, בהחלט מהווה מקום מתאים לתערוכה של אמנות אאוטסיידרים. התערוכות הקודמות במוזיאון חיפה, ובהן "חיפה-ירושלים-תל אביב" , ותערוכת האמנות העכשווית מיפן הצליחו בגדול. אין לי ספק שגם " במעגלים אחרים", התערוכה החדשה, על אמנים אאוטסיידרים, נאיבים ואוטודידקטים תצטרף במהירות להצלחות. שאלתי את רותי, מה עכשיו ? והאם ההצלחות עד כה לא מדאיגות אותך ?. "התערוכה הגדולה הבאה", אומרת דירקטור, "תהיה "מאה שנה לרדי מייד", במלאת מאה שנה ל"גלגל האופניים" של דושאן מ-1913. אחר כך מתוכננת תערוכה גדולה של צילום עכשווי. אני בהחלט מקווה מאוד שמוזיאון חיפה אכן יצליח למקם את עצמו כמוזיאון שמציע אלטרנטיבה רלבנטית מהצד, מהשוליים היחסיים של עולם האמנות הישראלי. "

מוזיאון חיפה לאמנות אכן מציע אלטרנטיבה רלוונטית ומשמעותית . המוזיאון מציג תערוכות מקיפות ואיכותיות, מעמיקות אך בה בעת גם מכילות ומסבירות פנים. המוזיאון קבע לו לנוהג ללוות את חדרי התצוגה בכתוביות ערוכות היטב, המציעות מידע ממוקד ומספק שעיון בהן הופך להיות חלק מחוויית הצפייה. התערוכה הנוכחית היא מאותן תערוכות שאם לא תחוו אותן, אתם עשויים להצטער על כך. התערוכה אינה מהווה הצעה לצפייה באנשים שונים ואחרים. זו הצעה לצפייה מעמיקה יותר בעצמנו.

אנו מודים לרותי דירקטור ולמוזיאון חיפה על קבלת הטקסטים על האמנים המוצגים בתערוכה. חייהם, יצירתם ונסיבות גילויים. הטקסטים נכתבו ע"י רותי דירקטור.

לטקסטים אודות האמנים (הטקסטים גם הם, מוצגים כאמור בתערוכה עצמה ) , "אמנים אאוטסיידרים "

ולרי ביקובסקי פרט מתוך עבודה באדיבות האמן	ולרי ביקובסקי פרט מתוך עבודה באדיבות האמן