אמנות נאיבית – מורה נבוכים

All art is naïve to begin with.""

Oto Bihalji-Merin

(World Encyclopedia of Naïve Art)

בימים אלו עולה במוזיאון חיפה לאמנות תערוכה הנושאת את השם "במעגלים אחרים: אאוטסיידרים, נאיביים, אוטודידקטים". התערוכה מציגה את מגוון יצירותיהם של אמנים אשר לא זכו להשכלה אמנותית פורמלית, ואשר יוצרים בשולי החברה – הרחק מן המוזיאונים והגלריות המוכרות. ניתן לראות כי תחת אותם "מעגלים אחרים" נמצאות קטגוריות שונות של אמנות, ובאמת עולה התהייה: איך עלינו להתייחס לאמנות הנוצרת "מחוץ לממסד"? וכיצד ניתן להגדיר את גבולות עולם האמנות ולהחליט מי משתייך אליו? התערוכה מבקשת להעלות את כל השאלות הללו לדיון, תוך חשיפה של מגוון הז'אנרים האמנותיים שהקהל לא פוגש במוזיאון דרך קבע. אחד מהז'אנרים הללו הוא האמנות הנאיבית.

אך למה בדיוק אנחנו מתכוונים, כשאנחנו ממקמים יצירה תחת המטריה של "אמנות נאיבית"? האם ציורי ילדים, למשל, יכולים להיכנס לקטגוריה זו? האם יש ליצירות נאיביות מאפיינים משותפים, כמו שניתן למצוא בסגנונות אמנותיים מסוימים, או דווקא להפך: מדובר ביצירה אינדיבידואלית, אישית וייחודית לכל אמן נאיבי באשר הוא?

הגלריסט דן טשיל, הבעלים של גלריה ג'ינא לאמנות נאיבית בתל-אביב, מסביר כי האמנות הנאיבית היא לדעתו בעצם הז'אנר האמנותי הוותיק ביותר, אשר הופיע כבר לפני 32,000 שנים, כשהצייד הראשון היה לצייר הראשון שעה שצייר על קירות המערה. האמנות הנאיבית היא למעשה הז'אנר שמלווה את האנושות מראשיתה, וזהו הז'אנר היחיד שנותר על כנו אל מול כל התהפוכות, הזרמים האמנותיים, המניפסטים השונים והשינויים שחלו בממסד האמנותי.

אם כן, מהו סוד הישרדותה של האמנות הנאיבית?

"האמנות הזאת היא על-זמנית", אומר טשיל, "אין ז'אנר אחר בהיסטוריה של האמנות שהוא על-זמני. האמנות אוהבת לתת לז'אנר תקופה מסויימת, ואז לומר: 'טוב, זה פאסה'. גמרת עם האימפרסיוניזם? חייבים ללכת לאקספרסיוניזם, לקוביזם... אז מדוע האמנות הזאת היא על-זמנית? מפני שהיא חוגגת את הסיפור האנושי. כשאמנות חוגגת את הסיפור האנושי, והסיפור האנושי מתחלף מדור לדור, הוא בעצם מתמשך לעד – ולכן גם האמנות הזאת תמיד תתקיים."

ואכן, "חגיגה" היא דרך ראויה לתאר את הציורים הנאיביים המעטרים את קירותיה של גלריה ג'ינא. החל מציורים שהגיעו מגוואטאמלה, המצוירים כולם בפרספקטיבה עילית ומושטחת, דרך ציורי נופי היערות והג'ונגלים הברזילאים ועד לבניינים הכחולים של ארצות צפון אירופה – כל ציור הוא חגיגה מרגשת של צבעוניות עזה ומפעימה, שהעין לא יכולה לנוח ממנה.

אמנות נאיבית מזוהה בעיקר עם אמנים אוטודידקטים, כאלו אשר מעולם לא זכו לחינוך אמנותי "מסודר" ומעולם לא למדו את חוקי הפרספקטיבה או גלגל הצבעים. האמנים הנאיביים המוכרים והידועים ביותר הגיעו לעיסוק האמנותי בגיל מאוחר, ולפני כן עסקו במשלח-יד שונה לחלוטין. כך למשל הצייר הצרפתי הידוע אנרי רוסו (Rousseau), אשר היה פקיד מכס, התפנה להתעמק בציור רק לאחר פרישתו בגיל 49. סיפור ידוע נוסף הוא סיפורה של הציירת האמריקאית אן מרי רוברטסון, הידועה יותר בכינויה "סבתא מוזס" (Grandma Moses), אשר בילתה את מרבית חייה בעבודה חקלאית ויצרה בעיקר עבודות רקמה, ורק בשנות השבעים לחייה החלה לעסוק בציור. דבר דומה קרה גם לצייר הברזילאי פררה, אשר החל לצייר את נופי הג'ונגל בזמן שעבד כדייג. לאחר שכל עבודותיו נמכרו בזו אחר זו, פרש מן הדייג והתמסר לציור בלבד. זוהי, כמובן, רק תחילתה של רשימה ארוכה במיוחד: גלריה ג'ינא עובדת כיום עם למעלה מ-225 אמנים ואמניות, המגיעים מ-33 מדינות שונות. הגלריה מציגה דרך קבע מבחר מגוון ומשתנה של עבודות, וכן תערוכות מתחלפות המציגות בכל פעם את מכלול העבודות של אמן בודד.

את הציור הנאיבי ניתן לזהות על-ידי שלושה קריטריונים מרכזיים: ראשית, הסצנה המתוארת היא פשוטה וקלה להבנה, והפן הנרטיבי של התמונה הוא ברור לכל. אם התמונה דורשת יותר מדי הסברים מילוליים סביבה – כפי שקורה לרוב באמנות עכשווית – אז אין מדובר באמנות נאיבית. שנית, מדובר בציור המקרין תמימות מרעננת. הציור הנאיבי לעולם לא יציג סצנה מעוררת אימה, חלום בלהות, מסר פוליטי כאוב או אפילו את החלק המפחיד של סיפור ילדים. הצייר הנאיבי תמיד יבחר ברגע מאושר, תמים, שמח ומלא בעליזות וחיוניות. הקריטריון השלישי הוא המימד האידיאלי של התמונה הנאיבית: יצירה נאיבית לא מציגה את המציאות בדיוק כפי שהיא, ולא שואפת להיות ריאליסטית, מימטית או מדויקת. הצייר הנאיבי מעדיף להציג את העולם על צידו הטוב ביותר, כפי ש"היה צריך להיות": שמח, ססגוני, נעים, נטול בעיות וחף מכאב. משלושת המאפיינים הללו נובע, כמובן, אופי הציור: לרוב יהיה מדובר בציור צבעוני מאוד, בעל גוונים בוהקים ועליזים. כמו כן נמצא בו פרטים מרובים, המצוירים בדקדקנות ובפירוט רב, ואשר משתלבים זה בזה לעתים לכדי יצירת דגם חזרתי: של עלי עץ, סלסילות קלועות, רעפי גג או צעיפים רקומים.

במידה מסויימת, הציור הנאיבי נשען כל-כולו על תפיסה פשטנית וראשונית של האמן את העולם שסביבו, ולרוב גם משקף את סביבתו הקרובה. אמנם, כמו בכל יצירת אמנות, מדובר בתהליך אינדיבידואלי, אך מכיוון שציירים נאיביים רבים מציירים את הנוף הקרוב אליהם (פיזית כמו גם נפשית), ניתן לראות מוטיבים משותפים אצל אמנים המגיעים מאותו אזור גיאוגרפי-תרבותי.

האמנות הדרום אמריקאית, למשל, תציג לרוב קשר עמוק ומיוחד לאדמה ולטבע. יערות, נהרות וג'ונגלים הם מרכיבים עיקריים של הנוף, המקבל ביטוי באמנות הנאיבית המגיעה מאזור זה. לעומת זאת, ציורים המגיעים למשל מאזורי כפריים בארצות הברית או מערב אירופה, יראו יותר דימויים פסטורליים של סצנות חקלאיות או שוק איכרים, על רקע בתי כפר האופייניים לאזור. אמנות נאיבית הנוצרת בערים גדולות ומתועשות, תציג את בתי העיר, תחנות הרכבת, המוני האנשים והמולת מקומות הבילוי.

האמנות הנאיבית, אם כן, היא אמנות הנאמנה מאוד לרגש – הרגש הישיר, הפשוט והמחמם שחש האמן בבואו לצייר, ואותו הוא מבקש להעביר לצופים. אין פירושו של דבר שהאמנות הנאיבית חפה לחלוטין מאספקט מחשבתי או מהקשרים תרבותיים רחבים יותר, אך אלו באמת אינם העיקר. האמנות הנאיבית לא משמשת להעברת מסרים פוליטיים או ביקורת חברתית, וגם כאשר משתרבב אליה מימד שכזה, הרי שהוא מינורי מאוד. מטרתה של האמנות הנאיבית היא לעורר שמחה ספונטנית ורגשות חיוביים, והנאה ויזואלית צרופה. בניגוד למגמות הרווחות באמנות העכשווית, העוסקת יותר ויותר בעניינים חברתיים ובמצב המציאות, האמנות הנאיבית מציעה דווקא מפלט מכל טרדות החיים. היא איננה דורשת הסברים, איננה דורשת את פענוח המבקרים והתיאורטיקנים, ולא מבקשת להלום בצופה או לגרום לו אי-נוחות. קסמה של האמנות הנאיבית טמון בדיוק בהיפך מכל אלו: כל מה שהיא דורשת מאיתנו, הוא חיוך.

"במעגלים אחרים: אאוטסיידרים, נאיביים, אוטודידקטים"

מוזיאון חיפה לאמנות

שבתאי לוי 26, חיפה

02.02.2013-02.06.2013

טל. 04-9115990

בעת עריכת שיחתי בגלריה ג'ינא לאמנות נאיבית בינלאומית, הוצגה בגלריה תערוכתה של חורחרינה פלורנס. ציירת נאיבית ארגנטינאית.

התערוכה מוצגת עד 15 לפברואר 2013.

גלריה ג'ינא לאמנות נאיבית

דיזנגוף 255, תל-אביב

טל. 03-5444150