שגיא בניטה על "הדרך" תערוכתו של דוד בוסקוביץ' בגלריה ברנארד

כבר ארבעה חודשים מאז שהגורל שמט אותי בעיר גבעתיים. תוהה. מרחרח ככלב אחר עצם הרעיון. בעל חושים מפותחים של חיית מטרופולין. אני גר ברחוב חנה סנש סמוך לבית העלמין. נראה אותך עכשיו חוצב משמעות עם צירופים מטילי אימה שכאלה. גם אם אלך בגיא צלמוות אחפש אחר משמעויות אור עתיקות. מה היא גבעתיים כאשר אין גבול ברור בינה לבין תל אביב. ובכל זאת שום דבר מחייה הסוערים והתרבותיים תל אביב לא זולג לגבעתיים. שום דבר לא מחלחל פנימה. גבעתיים היא פד חוסם עורקים, המפסיק את הדימום הסילוני הפורץ בעורק הראשי של דרך השלום. לפני שבועיים זכתה גבעתיים בחמישה כוכבים של יופי, הציון הגבוה ביותר בתחרות "קריה יפה בישראל" . הטבע לבדו לא יכול לזכותה בחמישה כוכבים, לשם כך זקוקים חיי רוח גואים'בתי קפה שוקקים, גלריות המנציחות את קרבות רוח העיר ונעורים מתפרצים בעישונים מורחבים. מהרגע שהגחתי לעיר גבעתיים אני מחפש את כותרתה. כל עיר והנרטיב המזוהה עמה. שואל עוברי אורח מקריים מה היא גבעתיים עבורכם, היו שאמרו כי זו עיר של ניצולי שואה, וכששאלתי זוג אוהבים חובק ילד, מהי גבעתיים בשבילכם? ענו בעיניים טרוטות "מקום טוב לישון בו." איך בשם האלוהים מזכים עיר מפלט לניצולי שואה ושל המחפשים את התרדמת בחמישה כוכבי יופי? הלוא לפי הנחות יסוד אלו זהו דווקא המקום שבו הכוכבים כבים. חיי שיממון ועצבות מולכים בגבעתיים. בתל אביב נרדפתי על ידי נחשול אומנות ענק שהסתער עלי מכל קרן רחוב, מכל מבט, בכל מלצר, ואילו כאן בגבעתיים אני רודף, תר כאביון אחר פיסת תרבות ללוע הרעבה. תל אביב היא שובע מושלם! גבעתיים היא רעב נצחי. אך גרוע מכך, לא ממומש. כמה יכולתי ללעוס את הזיכרונות בבדידות הנוראה. אבל אז קרה הפלא, ובאחד הימים שישבתי וקראתי את תולדות היופי של אומברטו אוקו, בתוך השקט המצמית שמעתי את מחוגי השעון רועמים כפטישים - הייתה דפיקה בדלת. איש זר ושופע חינניות עמד בדלת וחייך. במחווה נעימה הזמין אותי ואת זוגתי אליו לדירה שמעלי. השכן החדש הוא הצייר דויד בוסקוביץ. הוא עמד לקראת פתיחת תערוכה חדשה בשם "הדרך". שתינו ג'ין וטוניק ושוחחנו על מה שחשקה נפשי יותר ממזון ומים - על הצוהר שבו בוקעת האמנות.

דויד בוסקוביץ, הגיע על דרך המקרה אל ציפורי ומבלי שיכול היה לדעת הפלורה כישפה את רוחו. כאחוז דיבוק הוא חזר אליה לתקופות והמסע השתרע על פני שנתיים. מפגשים תכופים אלה הפכו לסדרה של ציורים שהנציחו את פניה הסוערות במסעות הנפש. האגדה הלירית נפתחת כך: "הדרך לציפורי מלאת הבטחות: מרחבים הנושקים לקו האופק, נוף מקומי אי של שלווה העוטף אותי ברוגע."

רחוב בן יהודה והצינה קורעת את העצמות. מאיץ את צעדי ונשטף במחשבות שליוו את המטרים האחרים לפני בואי לגלריית ברנרד. שמה של התערוכה "הדרך" כשברקע עוד כמה שעות מסתיים לוח השנה של בני שבט המאיה ועל פי הנבואה מגיע העולם אל קיצו. כל אלו יחד מזכירים לי את ספרו "הדרך" של הסופר היפני קורמק מקארתי. אב ובנו במסע עוכר שלווה באמריקה שאחרי אפוקליפסה. חמימות עוטפת אותך באינטימיות בתוך רחש האנשים בגלריה. "תחושה של עצירת הזמן בעולם מלא חרדות, שנאה והרס, נוף מגוון של עצי ברוש וזרועותיו הקוצניות של צמח הצבר נטועים על אדמתו המשתרעת על פני הרריות גולשת" (פתח דבר - דויד בוסקוביץ)

זו פעם ראשונה שאני מגיע לתערוכה אחרי שספגתי בנדיבות את הלך רוחו של הצייר ערב קודם. בשל הזיכרון המתכתי שלי, בכל ציור שאני נעצר מולו קופצים בראשי מילה או משפט שחשף בפני בוסקוביץ. אני עומד ליד הציור "שני עצי ברוש ליד הדרך", ועולות בראשי המילים שאמר לפני שבועיים "יש בי שריד שואתי". רבים מציורי הטבע של בוסקוביץ נעים בין נאיביות לריאליזם טורדני של סוף העולם. כעין היו אלה מראות חינניים משרידי ההרס הניבטים מעיני ילד מוכשר מידי. ילד הנותר לבדו בעולם והוא משקיף, לא כדי לתעד, כדי לספר לעצמו לאן הגיעה הנפש עד כה. הברושים בציוריו של בוסקוביץ הם מנעד רחב של רגשות המתחולל בין הנצחיות לחידלון. קלוז אפ של הקרביים של העלים. עלים כמו תולעים הנוברים בבשר, והכול כמו מסכם את ההיסטוריה של טבע האדם מבראשית ועד ציור קטן ושובה לב ככתם רורשאך אסוציאטיבי "עץ בצל". ציורי הסברס שפירותיו נועזים וחלקם חיוורים כמו לא היו נטועים כלל בארץ הזאת. "הדרך" של בוסקוביץ היא גלות תמידית. נזכר במילים שאמר "אני חי בפחד של רדיפה. אני נמצא במצב של קיצוניות רגשית". בכל הציורים לא תמצא ולו אדם אחד משוטט לו במרחבים. ישנו אזכור אחד בלבד בכל התערוכה למושג הקמאי "בית". ציור בשם "שרידים של בית ישן" בו חומת האבנים והפרחים הלבנים כמו מכסים את חציו של הבית בשלג. אין אפשרות לזהות את הבית מבפנים. אתה מנסה להציץ בסבך העלים והענפים, במין תחושה של געגוע ישן. רוצה להשתחל לתוך הבית ולהכות שורש. החלונות מוגפים בקרשים. זהו בית נטוש, מנוכר, בית שלא שייך לאף אחד. המשך לצעוד, אלו הקולות שאתה שומע, כבעל כורחך יצאת למסע.

חוזר אל "השביל" ציור המשלהב מסתורין ומעורר את כל החושים התת הכרתיים. אתה נעצר לפני השביל. שואל לאן הגיעה עד כה הנפש? ומעלה שאלה מטרידה לתוך עצמי "מהי משמעות הדרך כשאתה שנים רובץ באותו המקום?" משהו עולה בי כמו מתוך ההריסות: שכן הטבע חושף את היעדר הטבעיות שבחיים הללו. לפתע נדמה כי פגיעות מחשבתו של האדם בטבע מסוכנת בהרבה מהליכתו בכביש סואן מכוניות. יש משהו מסוכן בטבע. מהסכנה הזאת מצליח להישמר בוסקוביץ אשר אינו נטמע ביופי האלוהי של רעמת הטבע המתבדר באוושת רוח. הוא שומר לעצמו את זכות הביקורת והשיפוט של המחשבה בכך שהוא דוגם בצבעיו רק את מה שצריכה הנפש כדי לצעוק. אין בזבוז של צבע. כמו לחלק נכון את מנת הלחם היומית. אדם אינו יכול לקלוט רשמים מהטבע כאשר חייו מוצפים בירוק עד. עלינו לדגום מהטבע במנות קטנות פן נטמע ונהפוך אדישים אפילו ליופי. ציור ענק נמתח לפני: שלדת עצים ריקה מעלים, טווה קורי עכביש על פני שמים בהירים. והנה פרח גלילי שרוף. בוסקוביץ אינו מבקש להתאחד עם הטבע, הוא מתעמת מולו. מטביע בתוכו שרידים מהתופת ומרסיסי גן העדן שמאמצת הנפש להיזכר כדי שתישאר שפויה. מינקות חייו של בוסקוביץ הם פסיפס עשיר מתרבותה של תל אביב. מה היא הדרך מלאת ההבטחות מהכרך הסואן אל ציפורי השלווה? "חיפוש מתמיד אחר הבניית האיזון הציורי בין עולם הדמיון המופלא לבין עולם המציאות" (בוסקוביץ)

שתיים בבוקר. שעתים חלפו אחרי פירוש הנבואה הכושל של בני המאיה. העולם עדיין עומד על תילו ונרחץ בגשם. היינו חייבים להמציא את סוף העולם ולו לשבריר שנייה, כדי שנוכל לסכם במוחנו מה הייתה הדרך עד כה. לנער את העלים הקמלים בראשנו.

בדרך הביתה, תחת מטר כבד מביט על צמרות עצי הברוש הנטועים בבית העלמין. שורות קברים נחבאות מבעד לחומת בטון גבוהה. כמו בסדרת הברושים שהיטיב לצייר בוסקוביץ, כך הוא הרגע המסתער עלי: מנעד רגשות רחב המתחולל בין הנצחיות לחידלון. חפש את האיזון ותנוח דעתך. ריאליזם קסום כבבואה המשתקפת מערפלי חיינו ההולכים ומתבהרים. הכול הולך ומתבהר. מכאן שכבר אינך נרדף על ידי מצבות ומתים, אלא מתמזג לזקירת הברושים המחוררים את השמיים. מצב תודעה חדש עומד בפתח. אני כבר מרגיש את הריחוף העדין הזה מעל האדמה. הרגליים מתפתלות באוויר. לפי שעה אין משמעות היכן שמט אותך הגורל.