הבשורה על פי יצירות הזכוכית

שגיא בניטה ביקר בתערוכת הצייר האיטלקי מיקלה בובאקו בגלריה ליטבק, ומהרהר על הניגוד בין התחושה הקשה של המועקה והיעדר הגאולה בחיים המודרניים, כפי שמשתקפת מציוריו, להתרוממות הרוח שמשרות יצירות הזכוכית המוצגות בתערוכות האחרות בגלריה.

פרומתאוס ('חושב מראש' ביוונית), לפי המיתולוגיה היוונית היה טיטאן אשר בעת מלחמת האלים האולימפיים בטיטאנים לא התייצב לצד בני מינו. לאחר ניצחונם של האלים הטיל זאוס (שהפך למלך האלים), משימה על פרומתאוס ועל אחיו אפימתאוס ('מחשבה לאחר מעשה' ביוונית) לאכלס את העולם. לשם ביצוע המשימה העניק להם זאוס שלל מתנות: פרווה, כנפיים, מהירות ועוד. פרומתאוס יצר את האדם בדמות האלים, אולם כשסיים את מלאכתו, גילה כי אחיו חילק את כל המתנות שנתן לו זאוס. פרומתאוס רצה להגן על האדם חסר הישע והעניק לו את האש. המיתולוגיה מספרת כי יכול היה להעניק לאדם את הכוח לחזות את עתידו, אך מכיוון שבכך יכול היה האדם לדעת את יום מותו ולאבד תיקווה, שלל את האפשרות. בהמשך הסיפור מתוארת מריבה שהתחוללה בין בני האדם לאלים משום שזאוס דרש קורבנות רבים ולא נותר כמעט בשר לבני האדם. פרומתאוס נבחר להיות הבורר והגיש לזאוס שתי מנות קורבן לבחירה: האחת כללה בשר העטוף באיברים פנימיים, ואילו השנייה עצמות עטופות בשומן מגרה חושים.זאוס נפל בפח ובחר במנת העצמות, ומכאן שהוחלט שבעת הקרבת קורבנות יוותר הבשר למאכל אדם, ואילו העצמות יוענקו לאלים. חרה אפו של זאוס על התרמית שביצע פרומתאוס, והעניש את בני האדם בכך ששלל מהם את האש. פורמתאוס חש מידת רחמים כלפי בני האדם וגנב ניצוץ אש ממרכבת השמש והעניק לבני האדם את האש בחזרה. כעונש נקשר פרומתאוס לצוק בהרי הקווקז כאשר בכל יום היה עיט מגיח ומנקר מעט מכבדו. במהלך הלילה היה הכבד מחלים ושוב חוזר חלילה, היה העיט חוזר למחרת ומנקר בכבדו.

בגלריית ליטבק נפתחה תערוכה של מיקלה בובאקו. בתוך חללים לבנים, תמירים ורחבי ידיים מופיעים בזה אחר זה ציוריו של האמן האיטלקי מיקלה בובאקו. רון ברטוש שכתב את הטקסט המלווה את התערוכה, טוען שסיפורו של פרומתאוס הוא המפתח להבין את ציוריו של הצייר. שמה של היצירה שמקבלת את פניי היא פרומתאוס (2009). אדם המקשית את גופו כאשר יונה אחת מנקרת בבטנו והאחרת ממתינה. בידו של האיש מזלג והוא ממתין בקוצר רוח לאכול את שאריות עצמו. השימוש של בובאקו ביונים עדינות מראה במקום העיט הטורף את פרומתאוס, יוצר אצל המתבונן סוג של הגחכה המפשיטה את סבל הגסיסה. אתה צועד בתוך עבודותיו של הצייר וכמעט בכל ציור מקבלאת התחושה של היעדר המודעות. פניהם של הדמויות העולות מתוך הציורים של מיקלהבובאקו מטושטשות כמו נשחקה זהותם עד זרא. אני נעצר סמוך לאחת העבודות המרשימות בתערוכה ושמה צלחת עמוקה (2012).ליטרת בשר שוכבת דומם על צלחת לבנה ומזקקת באחתאת מהות האדם. אנו בסך הכול חתיכות בשר הממתינות לרעבונם של האחרים. תחושה שבה מתהלך האדם המודרני ומתמודד יום ביומו במלחמת ההישרדות, אשר לפיה אם לא תטרוף- תאכל. אחת ההפתעות המחכות בתערוכה נמצאת מבעד לפרגוד בד עבה. אתה מסיט את הוילון ונכנס לתוך חלל שמזכיר בצורתו חדרון אשר את ארבעת כתליו מכסה ציור ענק הקרוי "תזמורת ארגמן" (כ-13 מטרים אורכו ו-2.20 מטרים גובהו). בתוכו משתרבבים להם בכל פוזיציה אפשרית למעלה מ-50 בני אדם השרויים בתוך התרחשות של זלילה פגאנית. קלסטרופוביההיא התחושה שסגרה עלי כאילו ובעוד רגע אהיה מוגש על הצלחת ואהיה המנה הבאה. יצאתי מבועת מהחדר, הרגשתי כאדם המובל אל הגרדום מבלי שום אפשרות חנינה. תחושות קשות של היעדר גאולה בסיסית, הובילו אותי עד קצה התערוכה. הרהרתי בליבי האם תיתכן תערוכה מבלי שמץ של התעוררות?האם מבלי מודעות נוכל לקיים חיים טובים יותר? אבל אז קרה הפלא. בחלל נוסף של הגלריה התגלתה בפני תערוכת זכוכית בהשראה ונציאנית.

פעם ראשונה בחיי שמצאתי אומנות כה נדירה, צבעונית ושברירית שלא מבקשת את המחשבה.לפתע הגוף מתהלך בשמימיות בין יצירות הזכוכית. אנחות השתאות חרישיות יצאו מגרונות הנוכחים כאילו והביטו בציפורי גן העדן עצמן מרצדות על הקירות. עבודותיו של דייל צ'יהולי, עלו וזהרו בתוך עיני והיה נדמה שנלקחו מגלקסיה רחוקה שלא חדר בתוכה הרוע. יצירות הזכוכית של האומן היפני יואיצ'י אוהירה, פערו בתוכי את הרצון לחמוד אותם מחמת יופיים האלוהי. לינו טלייפייטרה עיצב את יצירות הזכוכית בטכניקות השמורות רק ליחידי סגולה.אם רק היה ניתן להקפיא את השמים בשיא תפארתם הם לבטח היו נראים כמו אותן יצירות זכוכית.

פרומתאוס לא רצה להעניק לאדם את יכולת חיזוי העתיד כדי שלא ידע את שעת מותו ויאבד כל תקווה. הרי זו מחשבה מגוחכת כשלעצמה, היות וגזר הדין של האדם נחתם ביום בו נולד. לא בכך טמונה התקווה. התקווה מצויה באש שגנב פרומתאוס ממרכבת השמש. האש היא להט היצירה. אם לא היה גונב את האש, לא יכול היה האדם לחמם את הזכוכית ולנפחה. מבלי הנשימה אנו חתיכות בשר דוממות. ומאידך, הנשיפה יוצקת לזכוכית את רוח החיים לצורה נצחית. יצירות הזכוכית הן בנות אלמוות ויחד עם זאת מסמלות את שבריריות האדם. יופיין השמימי מיטיב להמחיש כי אולי ואכן נבראנו בדמות האלים. תערוכת הזכוכית בהשראה ונציאנית, היא מעשה האדם העליון. יצירות שהאל יכול רק להתקנא בהן שלא בראן הרבה לפני שזוקק האדם מעפר.