עופר ללוש : "יצירה אמנותית היא כמו תווים. אם הצופה לא "ינגן" את היצירה, היא לא קיימת"

החודש, הוצב הפסל הראשון מתוך שני פסלי ראש גדולי מימדים (גובה כל אחד מהם כארבעה וחצי מטרים), בגן הפסלים ע"ש רבקה זיו במוזיאון תל אביב. השני מתוכנן להיות מוצב באתר הנצחה, בעיר מיינה שבצפון איטליה .

ב-23.5.2012 נפתחה תערוכת יחיד שלו בגלריה זימאק בתל אביב. התערוכה היא של פיסול, ציור ורישום. לראשונה יציג ללוש בתערוכה גם עבודות צילום.

הדרך מעניינת יותר מהתוצאה .

עבודותיו של ללוש יונקות ממאפייני האסכולה השניה של פריז. אותה אסכולה שברירית הנעה בין שתי קצוות, בין הריאליזם למופשט, זאת, מבלי לשרוף את הגשרים שבין הגדות, ואולי אף לקרבן. אסכולה, שנקודת המוצא שלה היא ההתבוננות גם אם הציור מופשט לחלוטין. האדם באסכולה זו, וגם אצל ללוש תמיד נמצא במרכז. אצל ללוש לעיתים לא רק הציור נע, אלא גם האובייקט משתנה. ללוש מציין שהחקר הנלווה לפורטרטים עצמיים משנה אותו כצייר, ועל כן המודל של גמר הדיוקן העצמי אינו אותו מודל של תחילתו. גם נופים טבעיים שהוא בוחר, כעציצים, משתנים תוך כדי הציור מצמחים חיים ומלבלבים לעציצים קמלים (אליהם, כך נדמה לו, הוא מתחבר יותר), כשכל התהליך קורה במהלך אותו ציור. על הדרך והשינוי המתרחשים במהלך העבודה, ועל הדרך המתבצעת בין העבודות אומר עופר ללוש "הדרך מעניינת אותי יותר מהתוצאה" . בין היצירות הרבות בסטודיו ניכרת התנועה מריאליזם להפשטה. לפעמים המרחק בין היצירות נראה גדול, אך כפי שאומר ללוש "הן באותן מחוזות."

הצופה הוא הצייר.

כשאנו מדברים על צופים ועל אספני אמנות מצטט ללוש את אמירתו של מרסל פרוסט "הקורא, הוא הסופר". בהשאלה אומר ללוש, "הצופה, הוא הצייר". צופים שונים רואים דברים שונים, והיפה בשפה האמנותית הוא ש"הכל נכון בה". זה יופיה של אמנות, הכל נכון בה.
ללוש נזכר איך ציור אחד שלו, תואר באופן הנראה מנוגד, על ידי שני אנשים שהוא מעריך, מוטי עומר אמר עליו - "תהלוכת מוות" ,והיסטוריון האמנות, פייר רסטאני תיארו במילים -"המנון לחיים".
ציור מעורר מגוון אסוציאציות שלעיתים יש מרחק רב בינן, לפיכך שפת הדיבור ענייה מהשפה האמנותית. קיים קושי לתאר במילים עושר של אסוציאציות (כפי שמחולל ציור) ולתאר רגשות. בעולם האמנותי המילים משמשות בעיקר כלינקים-כהפניות. לינקים בין אמנים, בין מבטים, בין תפישות, בין עולמות . לינקים המסייעים לגלישה בין האסוציאציות.
אמנות שייכת לעולם קסום שבו אין הבדל בין המילה לחפץ, והכל נכון בה.

מפגש עם בדידות. בדידות העומדת לרשותנו בנדיבות.

"ההצלחה והכשלון של אמן" אומר ללוש "נמדדות בין השאר, בשאלה, אם הוא הצליח להעביר את הבדידות שלו לבדידות של הצופה. אין בודד מהאמן. האמן כל כך בודד עד כדי כך שהוא צריך לשכוח מעצמו. באיזשהו מקום נראה כאילו מישהו אחר מפעיל אותו מבפנים. פיקאסו, כמו אמנים רבים מדבר על האיש הקטן. אמירה שמבטאת את התחושה שמי שמצייר זה לא האמן אלא איזשהו "איש קטן" הנמצא בתוכו ומניע אותו. בדידות היא לא דבר שלילי, מפגש עם אמן או איש משמעותי היא מפגש עם בדידות גדולה . לא בדידות נסגרת , מסתייגת, אלא בדידות העומדת לרשותנו בנדיבות. זו אמנות. ניתן לגעת בבדידותו של אדם ובאותה מידה לבנות את הבדידות שלך". ללוש מתאר את האמנות כמי שמביאה הן את היוצר והן את הצופה למקום כל כך אישי שניתן להגדירו כבדידות .
אותה פינה אישית- הבדידות, היא המאפשרת את השקיעה, הצלילה לתוך יצירות אמנות. את אותה תחושה המביאה למחוזות בלתי צפויים. לעצמנו. גם הצופה צריך להיות בודד. הצופה צריך לפגוש את "האיש הקטן שלו", הוא צריך בעצם "לצייר" את היצירה .
"יצירה אמנותית" אומר ללוש "היא כמו תווים, אם הצופה לא ינגן את היצירה היא לא קיימת, אלא רק קיום סתמי וחסר משמעות".

בשיחתנו יותר משניסה ללוש להגדיר, ניסה לדבר על המגבלות שבהגדרות. יחד עם זאת על המונח אמנות ציין כי אמנות היא דבר שאתה יכול להסתכל עליו שוב, ושוב, ושוב, פעמים רבות, ותמיד היא מעוררת בך את אותו איש קטן שאין לך שליטה עליו . בכל מבט יהיה בה משהו. זה שוב אמיתי. אמנות היא "ללא סוף". כמו מוזיקה, אם היא תמיד יפה זו אמנות. יש להניח כי לכך כיוון גם הנס כריסטיאן אנדרסן באומרו : "אספר לכם סיפור ששמעתי כאשר הייתי ילד קטן, ובכל פעם שהרהרתי בו מאז, מצאתי אותו יפה משהיה בתחילה, שכן הסיפורים כמוהם כבני אדם מסויימים, ככל שהם מזקינים נעשים הם יפים יותר, וזה משמח כל כך את הלב ." (הנס כריסטיאן אנדרסן, "הזקן צודק תמיד")

על הקשר בין צופים ליצירות אומר ללוש " אני מעדיף אנשים המחזיקים עבודות גרועות אבל אוהבים אותן ממי שמחזיק עבודה של אמן חשוב רק משום ש"זה חשוב". אני מאוד מעריך אנשים שיש להם בטחון עצמי לתלות אצלם בבית יצירות רק על בסיס אותה תחושה אישית ואותו קשר אישי ".

חדש וחידושים

עופר ללוש הוא לא איש שיחה על חידושים באמנות. כשהוא מדבר בהתלהבות על העוצמות והאיכויות שבציורי מערות מלפני כ-30,000 שנה הוא מדגיש שבעיניו לא היתה כל "התקדמות" מאז. מה שידעו אז יודעים היום . הוא גם מזכיר שמרסל פרוסט אמר, שכל האמנים הגדולים הם דומים , רק הבינוניים הם אורגינאליים. ופיקאסו אמר, שכל האמנים הגדולים הם בעצם אחד. אבל בכל זאת ללוש עוסק לאחרונה בתחום שעסק בו פחות מבעבר. שילוב של אובייקטים שונים. נושא זה בא לידי ביטוי גם בהצבות פיסוליות אך מודגש בעיקר בעבודות הצילום החדשות. "כל השנים התעסקתי באובייקט הבודד" אומר ללוש. גם פסלים מרובי אובייקטים, כגון ששת הפסלים במוזיאון ת"א, או שני הפסלים שבמוזיאון ישראל הם זהים והם בעצם ריבוי של אותו אובייקט. בעבודות הצילום החדשות נעשה משהו חדש. המרחב המצולם הוא מודל קטן שנבנה במיוחד לצורך הצילום תוך כדי בימוי הצבת האלמנטים שבתוכו, שליטה על כניסת האור ובעצם בניית מציאות מוחשית חדשה . כאן נעשה משהו אחר, זהו מרחב עם שילוב של אובייקטים . כמו בפוקר אומר ללוש, רביעיית אסים היא טובה, והיא כמו הפסל במוזיאון ת"א - ריבוי. אבל ביד לא טובה יש עניין רב , אין קשר בין קלף תלתן סתמי ונסיך. זה לא נדבק . כך גם סצנה אקראית ברחוב. למשל חרדי ולידו בחורה עם מיני, וכרזה פרסומית ודוכן פלאפל ופסל. כל זה יוצר קבוצה לא הומוגנית אבל מעניינת. ללוש בנה מודלים שלמים, מציאות שלא היתה, המציגים שילובים של אובייקטים, תוך שליטה מוחלטת על פרספקטיבה, אור, ותחושת מרחב , ואותם צילם. גם בעבודות הפיסול הוא מתכנן שילובי אובייקטים שלא נהג לעשות בעבר.

אנחנו לא בעלי הבית

האזכור מדברי פיקאסו על האיש הקטן השוכן בתוך האמן, ומניע אותו, מרחף בחלקים נרחבים של פגישתנו. לעיתים נדמה שכשללוש מביט בעבודה הוא רואה אותה לראשונה, ויש מישהו המאיר לו בה מחוזות חדשים. אותו כוח המניע את תהליך היצירה מביא לכך שהיצירה נראית לעיתים חסרת זיקה לאמן שיצר אותה. ולעיתים היא מנותבת, למחוזות שונים מהמחוזות המתוכננים. כשללוש מדבר על קהל המביא עמו רשמים ובקורת הוא מציין שהקהל הראשון בעיניו זה האמן עצמו . קהל נוסף הוא אמנים אחרים שהוא ביחסי חברות איתם והוא מתייחס לביקורתם כאילו היא ביקורתו שלו. למשל יאן ראוכוורגר , עליו הוא אומר "אנחנו מבקרים אחד את השני, ולעיתים בחריפות רבה, לפעמים אני מקבל את דבריו ולפעמים לא, אבל תמיד אני מתייחס לדעתו." . ויש ביקורות נוספות ,בהן, ביקורות שלא באות ממקום אמיתי וצריך להקשיב להן אבל לא יותר מדי . יש גם ביקורות נכונות המנחות דברים שגם אני רציתי. אבל צריך לזכור ש"אנחנו לא בעלי הבית", ואם התוצאה טובה על אף שגם אני רציתי אחרת, זה בסדר גמור .

על האיש הקטן השוכן לו במחוזותיו ומניע את היצירה האמנותית, אומרת מרים ילן שטקליס בדרכה שלה : "נדמה לי שאין כלל צורך לעשות שירים, השירים עושים את עצמם. ואיך הם עושים זאת ? אני לא יודעת, זה סודם הם." (מרים ילן טקליס,"בחלומי")