בוקובזה – המרגל שפיתה אותי

ראיון עם אליהו אריק בוקובזה בעקבות תערוכת היחיד "במקום הזה" בקיבוץ ברעם

בוקובזה הוזמן על יד מוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם ליצור תערוכה. כמו התערוכות הקודמות שיצר "בצלאל גירסה ב'" במסגרת 100 שנים לבצלאל והתערוכה על גוטמן במוזיאון גוטמן גם כאן היה חשוב לבוקובזה לתפור את התערוכה ספציפית עבור הקיבוץ.
התערוכה מחולקת לשני חלקים: חלק אחד הוא הקיר הפרטי – קיר זה מכיל ציורים מעשר השנים האחרונות אשר לא הוצגו באף תערוכה והם חלק מאוספים פרטיים של חברים ומשפחה. אלו ציורים שלא הוצגו עד כה באף תערוכה.

החלק השני הוא הסדרה "במקום הזה" בה מצייר בוקובזה  סצנות המבוססות על צילומי שחור לבן מתקופת ההקמה של הקיבוץ. לפני שבוקובזה מתחיל פרויקט הוא עושה מחקר מקיף ומעמיק של ההיסטוריה והדימויים מהארכיון הקיבוצי. אף הבחירה בצבעים מנסה להיצמד למציאות – למרות שהצילומים מהארכיון הם בשחור לבן נעשה תחקיר של התושבים  למשל באיזה צבע היה חדר האוכל או בהתבסס על דימויים אחרים מהתקופה כמו מדבקות בצבע של בית האריזה המקומי.

קיבוץ ברעם הוקם ב1949 על חורבות הכפר הערבי בירעם. שנתיים לאחר מכן זז הקיבוץ שני קילומטר הצידה כדי לא לשבת בבתים של הערבים שמאוחר יותר נחרבו ונותרו רק בית הכנסת העתיק והכנסייה שהיו במקום. ב1958 הוכרזו חורבות בירעם כגן לאומי, למרות ההבטחה של ממשלת ישראל להשיב את הבתים ואדמות הכפר לתושביו המקוריים.על פי המיתולוגיה של הקיבוץ כשחבריה ב1949 עלו על הקרקע לראשונה נכתבה מגילה לאומנית על גאולת הקרקע ונקברה בכד חרס באדמותיה - ממש כמו טקס פגאני של "בעילת האדמה".

בציור הזה בחר בוקובזה שלושה אלמנטים מתמונות שונות ויצר תחביר חדש – קריאת המגילה על הטרקטור, חבר קיבוץ עודר באדמה וברקע בית הכנסת. אמנם סצנה כזו לא התרחשה כך בשלמותה  אך כל אחד מחלקיה התקיים בפני עצמו במציאות. לצד ההיצמדות לפרטים הקטנים לוקח לעצמו בוקובזה את החופש לעשות דה קונסטרוקציה - מפרק ומרכיב מחדש את הסצנות כדי להעביר את המסר. אחד מחברי הקיבוץ בפתיחת התערוכה כעס על המניפולציה, למרות שאף אחד מהפרטים לא הומצא והכל מתבסס על נתונים אמיתיים הוא מעולם לא ראה את שלושת האלמנטים באותו ההקשר: קריאת המגילה לצד קבירתה באדמה וברקע חורבות הכפר עם בית הכנסת. ההקשרים והחיבורים החדשים שיוצר בוקובזה מעלים סוגיות שונות מההיסטוריה של הקיבוץ לדיון מחדש. 

ציוריו של בוקובזה מתעתעים כל הזמן, כמו ציור של שתי נשים פלסטיניות וגבר פלסטיני רוכב על סוס עם כנסייה ברקע – מתברר שמבוסס על צילומים של חברי הקיבוץ שהתחפשו לערבים במסיבת פורים. בוקובזה דורש מהצופה להיות ערני ולשים לב לפרטים, על פני השטח אלו תמונות תמימות של קיבוץ אך אם נשים לב שברצף אחד מופיעים לנו יהודים ,ערבים (כביכול) , בית כנסת, כנסייה קיבוץ ודגל אדום קומוניסטי נבין שלא ראינו אף פעם את כל העולמות הללו יחד באותו סיפור.

כמו "פוארו" או שרלוק הומס ציוריו של בוקובזה תמיד טומנים איזו חידה אלגנטית, בה קודים שרק הוא יודע ועל הצופה מוטלת המשימה לפענח את הצופן שמוגש ברמזים . בוקובזה: "יש לי קודים קבועים: גברים אצלי תמיד יצויירו עם שפם- כנראה בגלל הרקע המזרחי, וים למשל יתואר באמצעות גלים שבלוניים."

"התחפשות" לאמן אחר
בוקובזה: " אמני בצלאל, אפריים משה ליליאן ואפילו גוטמן יחסית ל"אופקים חדשים" נחשבו לשוליים וגם יוחנן סימון הוא כזה –השוליים של הקאנון. מעניין אותי להתחבר לאופציה הזו שהיתה דחויה , כמו הציור שלי שהוא שונה ממה שנחשב הבון טון. "

בתערוכה זו החליט בוקובזה לעשות סימולקרה, להיכנס לנעליו של האמן הישראלי יוחנן סימון. יוחנן סימון היה בן קיבוץ גן שמואל –שהוא קיבוץ של השומר הצעיר בדיוק כמו קיבוץ ברעם. בזמנו צייר סימון על קיר חדר האוכל של בית הנעורים בקיבוץ גן שמואל. ציור הקיר התחבר לציורי קיר חברתיים אחרים שנעשו בעולם באותה תקופה כמו הצייר המקסיקני דייגו ריברה.

בוקובזה:" היה לי קשה לחשוב על תערוכה בקיבוץ שמנותקת מהקיבוץ עצמו, יצרתי הדמיה במחשב שמתארת כיצד יכולה להראות התערוכה בחדר האוכל. אפילו להציג את הסקיצות הם סירבו. ההדמייה עצמה מופיעה בתערוכה לצד הציורים, היא אמנם מתקיימת רק באופן וירטואלי אבל הבנתי שזה לא חייב להתרחש באמת במציאות גם להדמייה עצמה יש כח השפעה. אני בודק תמיד האם ליצירת אמנות יש דרך להשפיע על המציאות ולשנות את הלכי הרוח. עצם העלאת הנושא גרם לכך שיתרחש דיון."

מעבר לרעיון של ציור הקיר ישנם אלמנטים רבים בתערוכה שמהווים כמעין ציטוט לציוריו של יוחנן סימון: ההרים הכחולים ורודים שברקע שאינם קשורים לאף מקום הם טריק של סימון כדי לאזן את ההרמוניה של הצבעוניות בתמונה. הטרקטור והדגל האדומים גם הם לקוחים מתוך כרזות של "השומר הצעיר" שיצר סימון.

"מזכיר הקיבוץ סיפר שהניפו דגלים אדומים השנה, אך הייתה התנגדות כי חלק מהקיבוץ כבר לא תופס את עצמו כ"אדום" כי הוא מעסיק עובדים חיצוניים רבים, אך אני בא להזכיר להם את הערכים עליהם מתבסס הקיבוץ, למרות שהפרקטיקה השתנתה אין זה אומר שהערכים צריכים להשתנות. גם כמעביד ניתן להיות ערכי ולרצות חברה שיוויונת. זה מעניין לראות איך התפיסה של אידאולגיות משתנה לפי התקופה."

בציור של חדר האוכל למשל מספר בוקובזה נוצרה גם הרכבה ממספר תמונות שחור לבן שקיבלו חיים חדשים. בוקובזה לא בחר להציג את המחוללות על רקע חורבות הכפר אלא בשטח החדש של הקיבוץ. למרות שהציור הוא רעיוני הוא עדיין שומר אמונים להיסטוריה ולפרטים הקטנים.

בוקובזה מראה לי ציור אחר שמבוסס על צילום שמוצג ביד ושם והוזמן ע"י אספן פרטי. בתמונה רצה המזמין לצייר את אחות אימו כילדה, מאחד והתמונות היו שחור לבן והאם לא זכרה את צבע עינייה של אחותה הרחיק בוקובזה עד האחיינית כדי לצייר קרובת משפחה שנושאת את אותם הגנים.

הזזת המבט
נראה שתמיד מחפש בוקובזה  את נקודת המבט שלא רוצים להראות לנו. כמו בתערוכתו על הצייר גוטמן שהוצגה במוזיאון נחום גוטמן – בה חשף לראשונה בוקובזה את גוטמן כחלק מהסצינות אותן צייר. אם ברבים מציוריו מופיעים בתי זונות, בוקובזה זז כמה צעדים אחורה ו"רואה" את גוטמן כחלק מההתרחשות של בית הזונות. הזזת המבט הופכת את כל המשמעות, ולפתע נראה גוטמן כחייל בריטי קוליונאליסטי שמבקר זונות. כמובן שלא כולם קיבלן זאת באהדה, אבל זה תמיד המקרה בעבודותיו של בוקובזה- תמיד מישהו לא מרוצה. "בסופו של דבר יש כמה רבדים אפשריים. תמיד החיבור שאני יוצר עם האסוציאציות שלי הוא זה שגורם להם להחזיק ביחד. מתייר (על פי התערוכה "צייר-תייר") עברתי להיות מרגל - לראות דברים שלא רוצים להראות לי, תייר רואה את מה שרוצים להראות לו. גם הגדירו אותי כסוס טרויאני – שעובד מהמרכז, דרך הממסד אבל מעביר עליו ביקורת.

קצת רקע אישי
בוקובזה נולד להורים מתוניס, גדל עד גיל שש בפריז ואז עלה לארץ. אימו הייתה זמרת אופרה והחיבור הזה בין מזרח ומערב תמיד היה ברקע בילדותו. לכן, הוא מדגיש, מאוד חשוב לו תמיד לחתום את שמו המלא – אליהו אריק בוקובזה שמייצג את החיבור הזה. "תמיד חוויתי את הפער הזה בין סטריאוטיפ להתאמה לסטריאוטיפ ומהר מאוד הגעתי לסוג של הכרה שאני לא רוצה להחליט, אסתטית אני מחובר לפונקציונליות והנקיון של הבהואוס אבל גם לעומס וקישוטיות של המזרח. אני גם וגם."

בוקובזה עסק עד לפני שנתיים ברוקחות וניהל בית מרקחת שמשמש לו היום כבית וסטודיו לאמנות. אני שואלת אותו איפה הסטודיו ואנחנו עוברים לצידו השני של הסלון - מאחורי העמוד והוא עונה לי:"כאן". ה"סטודיו" –הוא בד קנבס של שני מטר על קאן ומתחת שטיח גומי באותו גודל. "זה המקסימום של גודל העבודות שלי" הוא אומר "אם יש צורך בעבודה יותר גדולה היא תהייה מורכבת מכמה חלקים של שני מטר. אני עובד במרחק של 30 סנטימטר מהבד.

אני חייב שהאמנות תהייה משולבת בחיים ולכן אני צריך לגור איפה שהסטודיו נמצא. כשעבדתי ברוקחות – זה היה מאוד פרקטי כי הייתי מצייר לפני או אחרי העבודה, כמו בזמן העבודה על התערוכה "פלורה" שהייתי קם לצייר בשש ובשמונה הולך לעבוד. לא מסוגל לעבוד בסטודיו שהוא לא הבית שלי. כל צייר מתאים את עצמו לדרך החיים שלו. זה פונקציונאלי. אין הפרדה בין האמנות לחיים. אין גם רגע שאני מתנתק במחשבה מהציור, הוא גם חשוף לכל מי שמגיע הביתה בזמן התהליך וכל אחד יכול להגיב."

המעבר בין רוקח לאמן מצליח הגיע דווקא דרך האהבה לעיצוב. בוקובזה תמיד עיצב בתים ורהיטים כעיסוק משני ויום אחד ב1995  הוזמן להציג בכתבת שער של מגזין "בניין ודיור" את עיצוב הבית שלו. המגזין הוצף לפתע בתגובות דווקא על הציורים שהיו תלויים על הקירות. באותו רגע הבין בוקובזה שהתחביב שלו – לצייר חייב לעבור שידרוג לרמה מקצועית ובגיל 32 הלך ללמוד אמנות בקלישר.

הסגנון הנאיבי תמיד איפיין את ציוריו של בוקובזה, ובלימודיו לא היה קל למורים לקבל את סגנונו. אחת הביקורות של פנחס כהן גן שהיה המנחה שלו בזמנו היה:"רישום טוב אך נאיבי". מאותו רגע הרגיש בוקובזה שעליו להוכיח למוריו שהוא יכול לצייר בכל סגנון: היפר ריאליסטי, מופשט וכו. בסופו של דבר הבין שהסגנון הנאיבי הוא המקום הכי אותנטי עבורו ובחר בו מחדש. מאחר ובוקובזה הגיע בשל ללימודים יכל לספוג ביקורות ועדיין להישאר נאמן לעצמו. לטענתו ללמוד אמנות בשלב מאוחר בחיים זו ברכה.

"מיעטתי לצייר פיזית בבית ספר כדי לא להתלכלך ולסחוב צבעים כי הייתי צריך ללכת לעבודה. למדתי יותר לימודי מחשב ותיאוריה של האמנות והרבה רישום ורק מעט ציור בכיתה . בסוף כל שנה הייתי מביא לביקורת את הפרוייקטים שציירתי בבית . אני שמח שלמדתי אמנות בשלב הזה בחיי, באתי יותר מגובש, עם מטען אישי ויכולת לקבל את מי שאני. יכולתי לקבל ביקורת מבלי לאבד את האותנטיות שלי."

ניתן לראות את הסגנון של בוקובזה עוד מימי ילדותו בקיר הפרטי – בכמה ציורי ילדות שנסרקו והודפסו על נייר ועליהם הוסף ציור באותו סגנון וצבעוניות רק כבוקובזה הבוגר, כפי שהוא אומר:"אני סוג של עקרון של רצף".

מופע של אדם אחד
בוקובזה היום רואה את עצמו גם כאוצר של התערוכות שלו. כל ציור שהוא יוצר מתוכנן מהתחלה כחלק מסדרה. הוא גם אחראי על עיצוב הקטלוג, כך שאין פרט בתערוכה שהוא לא מעורב בו. הדבר היחיד הוא מספר שאינו עושה – זו הכתיבה, לכן תמיד הוא מזמין מישהו חיצוני שיכתוב עבורו."התערוכה היא כמו ספר שאני כותב, אני מרגיש כמו סופר אבל אני מספר דרך דימויים. כל תערוכה מתקשרת לסגנון ולקודים שלי ויש תמיד מבנה תחבירי. אין אף פעם חץ בתערוכה שמכוון מאיפה להסתכל. אני מציג כמעט את כל הציורים שאני מצייר. אבל אני מצייר רק 10 אחוז ממה שאני חושב. פעולת הציור עצמה היא איטית וסיזיפית וזה מחייב אותי להיותר מחובר ושלם לגמרי עם הציור. למרות שמבחינה רעיונית אני צייר פוסט מחשב ומצטט את שפת המחשב  בציור אני בעצמי הפוטושופ. אני אוהב את ההשהייה והאיטיות כדי ללכת עד הסוף ולהיות הכי מדוייק אסתטית ורעיונית."