החודש , יוצב פסלו של עופר ללוש ברחבת הגן ע"ש רבקה זיו ברח' ברקוביץ בסמוך למוזיאון תל אביב לאמנות . הפסל "ראש "II הינו פסלו השני של ללוש בממדים אלו – גובהו 4.5 מ'. הפסל הראשון בסדרה יוצב בעיר מיינה שבצפון איטליה, לזכרם של היהודים שנרצחו על שפת אגם מאג'ורה בתקופת מלחמת העולם השניה. הפסל מבטא זעקה קשה ובלתי נשמעת. זהו מעין זיכרון גיאולוגי בו השכבות משאירות עקבות תוך כדי עיבוד האבל. הפסל ומיקומו נבחרו על- ידי פרופ' מרדכי עומר ז"ל. עופר ללוש תרם את הפסל למוזיאון תל אביב לאמנות לזכרו של פרופ' עומר, כשביצוע הפסל והקמתו נעשו בתרומתם של צ'רלס ברונפמן מקנדה, פרנסואה דיטסהיים משוויץ, צילה ואביאל קרוג'ייר מונקו והקרן ע"ש דנק גרטנר. חנוכת פסל ביום ראשון, ה-13 במאי 2012, ב-12.00 בצהריים.
להלן דברים שכתבה ורדה שטיינלאוף כפתח דבר, לקטלוג המלווה את הצבת הפסל.
ורדה שטיינלאוף
עופר ללוש מקיים דיאלוג עם דיוקנאות ודיוקנאות עצמיים מאז ראשית דרכו כאמן. הדיוקן הוא ערוץ מרכזי בציוריו, בתחריטיו ובפסליו הרבים. בתחילה היה זה הטורסו המאזכר את שיעורי הפיסול אצל מורו סזאר [César] באקדמיה לאמנויות יפות בפריז. הטורסו, קטוע ראש וגפיים, נכח בסטודיו של ללוש שנים רבות כבן-שיח וכהד לאמן. "אם אתם רוצים לעשות פרט של משהו מסוים", מצטט ללוש את סזאר, "עשו את כולו ואחר כך נתקו מהשלם את הפרט שבו אתם מעוניינים". ואכן, כשנכנסים לסטודיו של ללוש מציף אותנו אוסף גדול של דמויות בעלות חלקי גוף קטועים. הן לא מעוררות אסוציאציות של נכות או תחושה קשה של קטיעה אמיתית, אלא מרמזות על קטיעה טכנית, אינטלקטואלית. "קטיעת כל הגוף או חלקיו נעשית על מנת להתמקד, עניין של הסתכלות בלבד" אומר ללוש.[1]
לפני ארבע שנים הוזמן ללוש על ידי הצייר ולריו אדמי [Adami] להציע הצעה לאנדרטה בעיר מיינה שלשפת אגם מג'ורה באיטליה, לזכר הטבח הראשון שביצעו הגרמנים ביהודים איטלקים באתר זה. חמו של אדמי, יהודי מומר, נרצח במקום בנסיבות דומות. ללוש הגיב: "אני לא אמן של אנדרטאות. אני לא בטוח שאדע להתמודד עם נושא כל כך טעון". ואז, מספר ללוש, אמר לו אדמי: "קח את אחד הקטלוגים שלך, תפתח אותו בצורה אקראית לגמרי, כל עבודה שלך תתאים. אתה לא צריך לעשות אנדרטה, תעשה פסל". ללוש נדהם מתגובתו של אדמי ומהאמת הטמונה בה. "העובדה שהתרבות שלנו כל כך ספוגה באבל, בשכול ובסבל אף פעם לא עלתה בדעתי בצורה כל כך ברורה ומוחשית. זה נכון גם לגבי האמנות של רוב האמנים הישראלים בני דורי. באותה מידה יכולתי גם לפתוח קטלוג כלשהו של אמן ישראלי שנולד במחצית השנייה של המאה ה-20 בצורה אקראית וזה היה מתאים".[2]
ללוש התלבט כיצד להתחיל לחשוב על האנדרטה. אחרי הטבח הגדול של השואה קשה לתת לדברים צורה אמנותית, כפי שמשתמע מאמירתו של הפילוסוף והתיאורטיקן תיאודור אדורנו [Adorno]: " "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות". ללוש התחיל מבראשית וחיפש אחר עולם דימויים שינכיח את הטבח, שבו מחקו הנאצים את פני הנרצחים. הוא התחיל לאט לאט להחזיר את הפנים הללו לחיים דווקא באמצעות המופשט; באמצעות מחיקה, היעדר וסימון הבלתי-נראה מצא ללוש אסתטיקה חדשה ויצר צורה אמנותית חדשה.
רישומים רבים הובילו אותו לצורה מופשטת זו. הוא נסע למיינה ושם, על שפת האגם הקסום, "הדבר שרציתי לעשות היה פשוט להניח אבן, כנהוג אצלנו", הוא מספר. בביקוריו באגם חווה ללוש מצב נפשי שהציף אותו בסבל קשה; פנים נוזליים, מתפוררים, זועקים זעקה קשה ובלתי נשמעת. "באותו זמן עבדתי על נושא ה'ראש', ובאותו רגע של עמידה מול הנוף ראיתי את הראש. אז הבנתי שאני יכול לעשות את הפסל הזה. למרות שהפסל היה ברור לי מאוד ממבט ראשון, המשכתי לבדוק אפשרויות אחרות. עשיתי כמה עשרות מודלים במדיומים שונים - גבס, טרה קוטה, עץ... וכמה מאות רישומים". חלק מהדגמים בוצעו על שפת האגם, בסטודיו שקיבל ללוש מהרשויות המקומיות. באותה תקופה אף התכתב עם הפסיכיאטר מישל גד וולקוביץ, והטקסטים של המכתבים הללו היו כלי עזר חשוב עבורו לגיבוש המחשבה בעת יצירת הפסל.[3]
כשחזר לישראל ביצע ללוש שלוש הגדלות במידות 1:1 - שני מודלים של 4.5 מ' ואחד של 3 מ'. "קביעת קנה המידה הייתה אולי המשימה הקשה והמשמעותית ביותר. הבנתי אז שהמודלים הגדולים נכונים יותר והרסתי את הדגם הקטן. חרוט נראה לי מתאים יותר לשפת האגם ולכן בחרתי בצורה זו. הדגם השני, חלק יותר, פיסולי יותר ורישומי פחות, התאים לאור הישראלי. כשהציעו תורמים נדיבים לפרופ' מוטי עומר להקים את הפסל בתל אביב, התקבל הדבר בהתלהבות".
עופר ללוש מרבה לצייר את דיוקנו כמסכה נוכחת–נעדרת, במעין מחיקה שנעלמת כמעט ומהווה זיכרון "גיאולוגי" המרמז על העדר השלמות של היצירה. כמו בתפיסה הציורית של ללוש, כאשר קו אחר קו ושכבה אחר שכבה משאירים עקבות בציוריו, כך גם בפסליו מבצבצות מעין הלוצינציות, הבזקים של שחור ולבן, שכבות ארכיאולוגיות וגיאולוגיות. כמו בציוריו, כך גם בפסליו נעשית עבודה של עיבוד האבל, דיכוי של היבטים אלימים, מעין בריחה שהיא תוצאה של הפנמה. העבודה של ללוש יוצרת דבר-מה דומם, שאוצר בתוכו את תהליך המודולציה של הזמן – ללוש מחכה שהתנועה תפתח את הטונאליות המחרישה. הוא מחפש אחר המוכר שאינו-מוכר, הדבר שבין אובדן ואבל לבין חסד וניחומים - הדבר המעניק צורה. ללוש מחפש את האחר אשר נוכח ומתגלה באמצעות המתח בין הנראה לבין הבלתי-נראה, בין הפנומנלי לטרנסצנדנטלי, בין המושגי לבין הבלתי ניתן להמשגה.
עוד בארטפורטל - כתבה בעקבות טקסט עם עופר ללוש
[1] עופר ללוש בשיחה עם פרופ' מרדכי עומר, מתוך: עופר ללוש: דיוקן עצמי – 1977–2001 (קט.), מוזיאון תל אביב לאמנות, 2001, עמ' 17.
[2]כל הציטוטים מדברי ללוש להלן מתוך שיחות עם המחברת, ינואר 2012.
[3] ראו מאמרו של פרופ' וולקוביץ בקטלוג זה.
