מבט מסכם על יצירתה של ענת על פני שלושה עשורים מגלה את עושר הדימויים ואת החיפוש המתמיד אחר חומר, צורה ואופני ביטוי,ואחר היסוד הפנימי, המהותי והבלתי משתנה של רוח הדברים.
סגנונות ציור מתחלפים – נאו-איפרסיוניזם, סימבוליזם, סוראליזם; אמצעים משתנים – ציור, פיסול בחומר, בעץ, בתיל, בפוליאסטר או במלח; קני מידה משתנים – מיניאטורות, דמויות גדולות ממידת אדם ועד סביבות כוללות כמו "בית לאיש אחד" מ-1989. כל אלה מעידים על דחף מתמיד לחפש, לחקור, למצוא ולגלות. היחסים עם החומר בנויים כדיאלוג: החומר מגלה לענת את תכונותיו והופך שותף מלא ביצירה. תוכן, צורה וטכניקה משתלבים יחדיו. הפוליאסטר מעניק את השקיפות ואת השימוש החוזר בתבנית היציקה, ואילו המלח מביא עמו חד-פעמיות, נצנוץ גבישי, קשיח ושביר גם יחד.
אולם על הכול שורה רוח אחת, תחושה כללית של ציפייה ומבט שקט וחוקר על העולם. תחושה זו, האופפת את רוב העבודות, מזמינה לניסיונות פענוח ביוגרפיים ופסיכולוגיים. כולן צופנות מעין סוד, הנטוע בחלקו בזיכרונות חיים ובחלקו הריהו בדיה. אך לא פיצוח הסוד מעניק ליצירות את משמעותן. קסמן נובע מאותה איכות של תנועה בין עולמות: ממשי אך בלתי מושג, ישנו ואיננו, נופים רחבי ידיים ובית לאיש אחד.
עולמות
"אין רק עולם אחד, אפשרות אחת. יש עולמות רבים, והם קיימים וחופפים בו-זמנית. האתגר הוא לתת לכולם מקום ולהיות מסוגל להיכנס ולצאת..."
הצהרה זו של ענת נוכחת בקבוצות שונות של עבודות מתקופות שונות: העולמות הזעירים משנות ה-70 וה-80 קשורים לקרבתה לעולם התיאטרון ולדגמים ולתפאורות שבנתה. עבודות כגון "הנסיך הקטן" מ-1975, "נערה רצה" מ-1980 ו"כיפה אדומה" מ-1982 מבטאות מצבים שיש בהם מעולמו הפנימי של האמן, ובו-בזמן מאפשרות מבט חיצוני כאילו הן חלק מעולם אחר, שלם, גם אם זעיר.
ביצירות אחרות, העבודה השלמה בנויה מעולמות שונים, המורכבים זה על גבי זה וזה לצד זה, לעתים כריבועים צמודים כמו "אישה במצבים" מ-1984, "טליה" מ-1988, "מחזוריות" מ-1991, או "תשעה דימויים" מ-1990, ולעתים כקווי אופק מרובים: "שלושה אופקים 2" מ-1985 ו"שלושה אופקים" מ-1989. באלו האחרונות בולט עוד יותר עניין העולמות השונים "שהוכרחו" להיות צמודים זה לזה.
ולעתים העולמות בנויים כסביבות ומיצבים. באלה נכנס הצופה לתחום היצירה והיא מקיפה אותו מכמה צדדים.
בית לאיש אחד
"זהו למעשה סיכום של כל העולמות, כאילו נכנסת לאחת המיניאטורות והנה, לבסוף, אתה מוצא שם רק את עצמך. בעצם בניתי מקום למדיטציה."
הבית עצמו, שאינו אלא חדר זעיר ובו כיסא ושולחן וכד, הופך לסביבה ציורית טוטאלית האופפת את המבקר ומובילה אותו להתבוננות פנימית.
פרגודים
להבדיל מ"בית לאיש אחד" המנתק את הצופה מסביבתו, הפרגודים מהווים רק מחיצות, הם מרחיקים אותו מן העולם הסובב ומכינים להתמסרות מלאה.
הפרגוד ראשון הוא של נייר עשוי ביד, מכוסה במשיכות מכחול קטנות וקצובות של אקוורל שקוף-למחצה; הפרגוד השני עשוי מסגרות עץ ובהן עולמות ציד קדומים; הפרגוד השלישי בנוי לוחות עץ מגולפים, הניצבים בחצי גורן כבמת פולחן קדום, "כמו המקדש הכנעני מחצור שבמוזיאון ישראל".
ניצבים ונציבים
דמויותיה של ענת, בין שהן מיניאטורות הנתונות בעולם משלהן ובין שהן גדולות ממדים, בין שהן שקופות כפוליאסטר, נוקשות כעץ, דקות כחוט תיל, או פריכות כמלח ובין שהן מעוצבות בתלת-ממד או מצוירות על בד, הריהן כניצבים בתיאטרון עלום, ספק ממשיות וספק דמויות-חלום. דמות אחת חוזרת בכמה עבודות – דמות-חידה הצופה למרחק ומתבוננת פנימה, מאששת את קיומה בהווה ובו-בזמן את תלישותה מן המציאות שסביבה. גם כאשר נוצר קשר מבט עם הצופה, הרי זה שיח שבשתיקה. הדמויות אינן מכינות עצמן לשום פעולה. הן ניצבות כצופים וכמצפים. פעמים החומר שהן עשויות ממנו מצמית אותן למקומן לעד, כמו בפסלי העץ "גבר, אישה ועץ" מ-1997 או "אישה עם פרח" מ-2005, ופעמים הוא מעניק להן איכות שבירה של זמניות. פסלי החומר הגדולים, כדוגמת "הצופים" משנת 2006 , נטועים כטוטמים נטולי יכולת לנוע מעצמם, מצפים לישועה ממקור חיצון, ופסלי המלח סופרים את קיומם לאחור.
פסלי מלח
"בעודי מטיילת לאורך חוף ים המלח, מתפעלת מן הקריסטלים הנוצצים שהתגבשו על גבי אבנים וענפים, חשתי רצון להצטרף אל הטבע במעשה היצירה, ליצור צורות משלי ולתת למי הים לצפותם בגבישי המלח."
הרעיון נצנץ והלהיב, ושותפים נוספים חברו לענת לעבודה. חברת "אהבה" של קיבוץ מצפה שלם נרתמה לתמוך כלכלית, וארבעה פסלים נחלצו לעזור לענת בעשייה. הטבע נתגלה כשותף שאינו מתמסר בקלות. רוחות חזקות, גלים סוערים וזרמים עזים סחפו לא פעם את הפסלים ואת האסדות לעומק האגם. אולם עם הזמן נתגבשו גם דרכי העבודה וגם המלח על הגדמים.
ניצבי המלח מביאים לכלל מיצוי את ההיבטים השונים ביצירתה של ענת – חקר אפשרויות החומר, המתח בין ממשות וביטולה ורוח כללית של עולם חלום.
לפרטים על התערוכה לחץ כאן
