פרסי מוזיאון תל אביב לאמנות לשנת 2011

מוזיאון תל אביב לאמנות פרסם את שמות מקבלי פרסי המוזיאון ואת שמות עמיתי הכבוד של המוזיאון לשנת 2011 .

שמות מקבלי הפרסים :

פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמנות לאמן ישראלי: - מאיה ז"ק

פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית: - עידו בר-אל

פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי: - עילית אזולאי, ליאת אלבלינג

פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית: - הדס חסיד

פרס ע"ש שמואל גבעון: - הילה טוני נבוק ואפרת קדם

מקבלי תואר עמית כבוד :שמואל והרטה עמיר, ארצות הברית

טרם פורסמו ויפורסמו בטקס שיערך ב-31.10.2011 :

פרס קרן דן סנדל וקרן משפחת סנדל לפיסול

פרס הקרן ע"ש הציירת נתה דושניצקי-קפלן למחקר

מדברי ומנימוקי השופטים לפרסים השונים :

פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמנות לאמן ישראלי : מאיה ז"ק

מאיה ז"ק הינה אמנית רב תחומית היוצרת בווידיאו, ברישום, בצילום, בפיסול ובמיצב.

מאיה, יוצרת מקורית ומרתקת, היא בוגרת האקדמיה לאמנות "בצלאל" ובעלת תואר שני מהתוכנית הרב-תחומית לאמנויות באוניברסיטת ת"א.

בשנים האחרונות התגלתה ייחודיות כישרונה המשלב עומק מחשבתי, עיסוק בערכי תודעה אישית והיסטורית היונקת מתרבות המערב. אלה חוברים לשפתה האסתטית המקורית והמסקרנת שהיא בו בזמן חידתית ומושכת (שקופיות 1-2).

בתחילת הדרך פעלה ז"ק בשיתוף פעולה עם האמנית רעיה ברוקנטל - והעמידה פרויקטים רבי רושם בתחום המיצב והווידיאו. כל זה נעשה תוך התמקדות בדיסוננס שהוליד המפגש התרבותי, המורכב שנוצר בארץ בין מסורת המערב למאפייני המקום (שקופיות 3-4).

בשנת 2007, בעבודת הווידיאו "אמא כלכלה" - התגלה מלוא כוחה של ז"ק כיוצרת עצמאית.

בעבודה עטורת פרסים זו, אשר הוצגה בפסטיבלי סרטי אמנות בין-לאומיים, הסתמנו תחומי עניינה המובהקים של ז"ק - הנוגעים במושגים כגון זיכרון, עדות, הנצחה וזהות. אלו הומחשו דרך מעקב אחר עבודתה העמלנית והמחושבת של אם המשפחה,

תוך שחזור מדוקדק של רוח הבית הגרמני הבורגני בימי מלחמת העולם השנייה ואופני ההדחקה וההתנהלות המעשית האופייניים לו (שקופית 5).

ערכים דומים נדונו באופן מופשט יותר בעבודת הווידיאו שלה - "חוק שחור-לבן", שעסקה בתהליכי אילוף היוצאים מכלל שליטה. בעבודה זו הובלט רובד הדיון הפורמליסטי הפנים-אמנותי, המתעמק בטבעו האשלייתי של המעשה האמנותי עצמו (שקופיות 6-7).

המיצב "חדר-מגורים", אשר זכה בפרס ראשון להבעה יהודית באמנות מטעם קרן עדי ומוזיאון ישראל, משחזר באמצעות הדמיות ממוחשבות תלת-ממדיות את דירת הוריו של אדם בשם מנפרד נומבורג בברלין בשנת 1936. בעודו ילד, הספיקו הוריו של מנפרד למלט אותו לבדו לארץ. עקבותיהם אבדו מאז. (שקופיות 8-9)

"חדר-מגורים", ובתרגומו לאנגלית - "Living Room", מזכיר באירוניה צורבת את היעדרם של החיים מהמציאות – כמו-גם מן היצירה שלפנינו. ארבעת הצילומים יחד מרכיבים תמונה היקפית של הבית הבורגני והמודרני – בהווייתה חיים של הבורגנות היהודית בברלין בימי טרום מלחמת העולם השנייה כאתר טעון, שהאסון עומד לפתחו.

בעבודותיה אלו נגעה מאיה באומץ בנושא טעון ונגוע. עבודתה מתווה מטפורה למנגנון הזיכרון האישי והלאומי שפעריו – הנגרמים על ידי השכחה וההדחקה - מחבלים למעשה בתפקידו ההיסטורי כמשמר וכמורה לקחים.

חיציה של ז"ק מכוונים חזרה אל ההווה - אל השאננות ואל שגרת היום הנינוחה הממסכת.

ביצירתה מעמידה מאיה ז"ק מסמך אמנותי מעורר מחשבה, מפעיל היקסמות ומשאיר חותם.

חבר השופטים: מר דורון סבג, גב' אלן גינתון וגב' איה לוריא

פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי 2011 :עילית אזולאי וליאת אלבלינג

פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי לשנת 2011 מוענק לעילית אזולאי (נ. 1972) ולליאת אלבלינג (נ. 1980).

האמניות מייצגות בעבודתן מגמה חשובה שבזמן האחרון ניכרת בצילום הישראלי ובמרכזה דיון מחודש בראייה, בזיכרון ובתיעוד מתוך שימוש בעיבודים, בהדמיות ובהרכבות שמקורם בצילום ישיר, אך הם מתרחקים ממנו ליצירת סביבות פרדוקסאליות.

עילית אזולאי יוצרת בעבודותיה סביבה מבוימת בעלת חזות טיפולוגית חקרנית ועם זאת בדויה וחידתית. כמחקר ארכיאולוגי הממיין ומקטלג ממצאים מן העבר, היא מלקטת שרידים של ההווה ומפעילה עליהם חוקיות ברורה של מבט ותנאי צילום ומרכיבה מרחב פיקטוריאלי רציף אך חסר פשר נושאי. החלל המתקבל בתצלום הסופי חותר תחת ההיגיון המרחבי של הראייה החושית, ייצוגה הצילומי ופרשנותם (הן של המבט והן של התצלום) באמצעות המוח האנושי, כלומר בכלים הכרתיים.

ליאת אלבלינג מייצרת בעבודותיה שיבוש מרחבי מדוד ומוקפד המדגיש את המתח שבין נִראות ובין תבניות ראייה, בין הכרה ובין תפיסה חזותית ובין צילום לזיכרון. היא מצלמת מבנים אדריכליים, נופים או מצבים בין־אישיים ובתהליכי העיבוד מסירה, מוסיפה ומשנה בהם פרטים משמעותיים. האשליה הצילומית הנוצרת שומרת לכאורה על עקרונות הסדר החזותיים של חומר הגלם המקורי, אך מטילה ספק בתכניו הבסיסיים ובאיכותו הפונקציונאלית או מנטרלת אותם.

חבר השופטים: מר לאון קונסטנטינר וגב' נילי גורן

פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית :עידו בראל.

עידו בראל נולד בתל אביב ב-1959, למד בבצלאל ירושלים בין 1980-84, הציג תערוכות יחיד בארץ (כולל במוזיאון תל אביב בשנת 1993) ובחו״ל, ועד לאחרונה כיהן כראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל.

בראל נחשב כאחד הציירים המרתקים ביותר שפועלים בישראל. הוא החל את פעילותו בשדה האמנות במחצית שנות השמונים ונתפס מהר מאד כאמן בשל, יוצר מקורי ובעל אמירה אישית. בראל הפך את הציור שלו להמשך טבעי של המופשט הלירי הישראלי, ויצר חוליה מקשרת בין הציור האבסטרקטי העדין של ציירים כגון יוסף זריצקי ורפי לביא לבין הציור העכשווי.

אך בראל לא עצר בתחנה הלירית, אלא המשיך ליצור שפה משלו המבוססת על בחירה לא שגרתית של מצעי הציור בנוסח Objet Trouveואובייקטים של Readymadeאותם הוא אוסף ברחוב ועליהם מצייר. כך הוא מצליח להכניס - לאחר טיפול עדין אבל בעל אמירה משמעותית - את החוץ המשומש והמלוכלך לחלל הנקי והנשגב של מוזיאון או גלריה, ולייצר לצופה חוויה מטלטלת. בציוריו האין הוא היש, וכשקיים דימוי הוא אינו הנושא אלא משמש ככלי נוסף, כמו המצע החריג, המאפשר ליצירה כולה להוות מכלול מושלם אחד.

חבר השופטים: ד"ר רון פונדק, מר דורון סבג וגב' אלן גינתון

פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית :הדס חסיד

הדס חסיד ( ילידת 1969, מתגוררת בהרצליה ) מתמודדת בעקביות עם מוסכמות ביחס לתכונותיהם המהותיות של המצע והמדיום, מלאכת הציור והבניית המשמעות ביצירה. בהתכנסותה לתחום הפנים-אמנותי, חסיד נסמכת על עיקרים מן המצע הרעיוני של המינימליזם והמופשט המושגי ומטעינה אותם לתוך הדיון המתמשך על החזרה לציור.

חסיד מתמסרת במודע לפסיביות וחזרתיות, כשהיא חושפת את הנייר – אמנם באופן מרוסן – לתהליכים המְסכנים אותו בעודפות ובאובדן שליטה. תוצרי המהלך – העבודות – מתאפיינים כמצבי ביניים: נייר שהיה לאובייקט כתוצאה מטבילתו החוזרת ונשנית בצבע ["טבילות" מס' xxx]; דימויים שחזותם מאזכרת נוסחים של ציור מופשט אקספרסיבי, ולמעשה הם רישום קונקרטי של ניגוב מכחול ["ניגובים" מס' xxx]; מקריות המבוימת ונשלטת על-ידי חוקיות נבחרת ["יריקות" מס' xxx]; או רישום מסורתי המעתיק (מתוך התבוננות) תבניות, שהן צורות-תכנים סתמיות כביכול הקשורות לשגרת היומיום [עלון תרופה, תלוש משכורת, מסך מחשב מס' xxx]. עבודותיה של חסיד – שהאגבי בהן היה לאירוע והמוכר והנהיר עבר הזרה, התפרקות וטשטוש – הן ייצוגים רזים אך טעוני מתח של השרירותי וחסר הפשר, של מה שסוחף ואינו מרפה.

חבר השופטים: שושנה חסון ואירית הדר.

הפרס על-שם שמואל גבעון: הילה טוני נבוק ואפרת קדם.

בסביבות הפיסוליות שהילה טוני נבוק בונה, היא עוסקת בחומרי בניה ובמאפיינים ארכיטקטוניים ישראליים תקופתיים טיפוסיים, שעצם הבחירה להשתמש בהם מהווה כלי להגדרת זהות אישית וקולקטיבית.

הצעת הפרויקט שעבורה היא מקבלת את הפרס עוסקת במבט ביקורתי-הומוריסטי על תרבות הדיור והפנאי הישראליים - ובאופן ספציפי היא מתייחסת בפרוייקט זה למשטחי דק העץ. הדק הרווח בבנייה ובשיפוצי השנים האחרונות הפך לסמל סטטוס אופנתי המייצג איכות חיים נוחה וגבוהה, ומלמד על פנטזיה כפרית-אירופית-סקנדינבית תלושה ביחס למקום.

ההצבה תכלול איזור תחום מפוסל מלוחות עץ – הדק - תאורת ספוטים וצמחייה – תוך שימוש בקודים עיצוביים מוכרים, אך באופן מוגזם ומתיימר. כמו עבודותיה הקודמות, גם עבודה זו תיראה פונקציונלית לכאורה אך בעצם תהיה משובשת, וההיגיון של הנוחות הביתית יתחלף בה בתחביר של סביבה פיסולית.

הילה טוני נבוק עוסקת בעבודתה במה שנראה לה כייבוא מאולץ של אסתטיקה זרה לתוך סביבה ישראלית המתאפיינת בהיעדר תכנון, צפיפות וכאוטיות, והיא הופכת רכיבים מקומיים אלה למיצבים בעלי איכות פורמליסטית ייחודית שמהדהדת מסורות פיסול מודרניסטיות וקונסטרוקטיביסטיות.

עמיתי הכבוד של המוזיאון לשנת 2011: שמואל והרטה עמיר

הרטה ושמואל עמיר נולדו בסלובקיה ושרדו את מלחמת העולם השנייה באירופה. ב-1947 הרטה היגרה לארצות הברית שם היא הוכשרה ועבדה ככלכלנית. פול הגיע לפלסטינה שנתיים לפני היווסדה של מדינת ישראל ובמשך שנים היה חבר קיבוץ יחיעם.

הם מתגוררים בלוס אנג'לס, ארצות הברית, ופעילים בתחומי הנדל"ן. אהבתם לאמנות ולאדריכלות מוצאת את שילובה בחייהם הפרטיים והמקצועיים. תרומתם לפילנתרופיה כוללת בין היתר את הפדרציה היהודית , איפאק (שם הרטה מכהנת בחבר הנאמנים הלאומי), אוניברסיטת חיפה, מוזיאונים שונים בלוס אנג'לס, מוזיאון ישראל, וכמובן- מוזיאון תל אביב לאמנות..