יגאל עוזרי - "טריטוריה" בגלריה זימאק. ציור ריאליסטי יותר מריאליסטי

יגאל עוזרי, אמן ישראלי הזוכה להצלחה רבה בעולם, הציג במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו עשרות תערוכות בינלאומיות בגלריות ובמוזיאונים בעולם ובישראל. עוזרי, נולד בישראל וכיום חי ועובד בניו יורק.  התערוכה החדשה "טריטוריה" תפתח החל מה-27 לאוקטובר ותמשך עד אמצע  דצמבר. בתערוכה יציג עוזרי, מדיומים אמנותיים המורכבים מעבודות חדשות המבטאות את טישטוש הגבולות בין מציאות לבדיון, בין עולם וירטואלי לחומריות גשמית.

על תערוכתו של יגאל עוזרי כותבת דר' קציעה אלון, אוצרת התערוכה :
ד"ר קציעה עלון

ההתבוננות במכלול היצירתי העכשוי של יגאל עוזרי, המוצג בקטלוג, מותירה את מבטנו נעוץ בנקודה אחת: מהופנט. ההיפנוט הוא גם המודוס הכמעט- קבוע של הצופים בתערוכותיו של עוזרי, הרואים את היצירות "חיות", ולא משועתקות ומשוכפלות בתוך ספר כרוך דפים. ההיפנוט מקורו בתחושה עזה של קושי להאמין כי היצירות נוצרו בידי אדם ולא בידי עזר מכני כלשהו, כדוגמת מצלמה. הדייקנות האובססיבית, הנפחיות המקסימלית, הפלסטיות הזורמת, הצבעוניות הנפרשת לאינסוף, כל אלו נדמים בעינינו כמי שלא יד אדם עשתה אותם. המציאות הנפרשת לעינינו בעבודותיו "חיה מדי", "מציאותית מדי" עבורנו. הו, כמה הורגלנו למחשבה כי רק הטכנולוגיה יכולה לייצר "מציאות אמיתית"! עוזרי מודע היטב לכשל לוגי זה שאנו שרויים בו, ובמעין "ריאליטי- שואו" כפול, הוא מציג בפנינו את דרך עשייתן של התמונות, שלב שלב, כמו עונה לשאלה כמוסה: מהי הריאליה שמאפשרת ליצור יצירה ציורית אמיתית כל כך? כך בנוי הקטלוג משתי שכבות של "היפר- ריאליזם": ממשות עשיית הציור מתחרה בציור הכל כך ממשי, בערבול מתמיד, נוטף קסם, בין בדיון למציאות, בין עולם וירטואלי לחומריות גשמית.

יצירתו של עוזרי נועצת חץ אמנותי "טהור" בליבה של השאלה המעסיקה אותנו כחברה מזה זמן רב, שאלה המגדירה את רוח- הזמן שלנו, את הצייט- גייסט: האם יש לחשוד בהתיימרותה של הטכנולוגיה לאמת אונטולוגית מוחלטת? חישבו למשל על הדיונים סביב סדרות הריאליטי בטלויזיה, מה ערוך ומה לא, מה אמיתי ומה לא. מה "מטופל" בצילום המטופל, עד כמה אמינה מכונת- האמת, בדיקת הדנ"א.

עוזרי לוקח את הדיון הזה ומטילו בכוח אל תוך המדיום הקלאסי מכולם: ציור השמן העשוי ביד אמן. כך הופכת יצירתו של עוזרי לכזו שמייצרת החרפה הרדיקלית של הפוסטמודרנה ומסמנת את העתיד.

בכדי להצליח לסמן את העתיד, עורך עוזרי בקטלוג סיכום ויזואלי מרהיב של העבר. עוזרי מעמיד עצמו בפוזיציה הסמלית של האנתרופולוג החזותי. בקפידה, הוא מעמיד תחת שבט מכחולו את חקירת האסתטי האיקוני האמריקני, המתייצג בגוף הנשי - חישבו על פסל החירות העומד בגאון בפתחה של ארצות הברית.

הויזואליה של שנות השישים- אין לשכוח כי וודסטוק התרחש בארצות הברית, וכי משם החל גל האנרגיה ההיפי הגדול- מוצגת במלוא תפארתה החופשית, המשוחררת, ב"בראשית" וב"ג'ין וג'סיקה בשדה". האפלה והאופל הרוחשים מתחת ליופי מרהיב עין, ב"ליזה בשלג", ציורים הנדמים כלקוחים מתוך נראטיב גדול יותר, מסתורי. זוהי סידרה ציורית המתכתבת עם יצירותיהם הקולנועיות של דייויד לינץ' והאחים כהן, עם הוליווד העכשווית מאוד, המעניינת, המתוחכמת, בעלת הניחוח האירופאי. רוחו של הציור האירופאי ניכרת במרוכז בציור המרפרר לציורי הרקדניות של דגא, על שברירי הבגד בכחון וורוד המרצדים למולנו בבוהק רך, ובדיאלוג עם ייצוגיה החזותיים של אופליה המתה, מ"המלט" של שייקספיר.

"זהו קסמה הגדול של אמריקה, שאפילו מחוץ לאולמי הקולנוע, הארץ היא כל כולה קולנועית. המדבר שאתם חוצים הוא כמו מערבון, והמטרופולין היא כמו מסך של סימנים ונוסחאות" כותב ז'אן בודריאר בספרו "אמריקה"[1]. ואכן, עוזרי מייצר את הדימוי העצמי שלו כצייר כאשר הוא למעשה "קאובוי עירוני", בדימוי המתכתב עם הדימוי האיקוני של ברוס ספרינגסטין כקאובוי של המוסיקה הפופולארית. הציור של עוזרי הוא ציור שלא פוחד להתכתב עם מדיומים פופולאריים, ועוזרי מגלה רגישות גדולה לאופנים בהם מתייצג החזותי (בעיקר הנשי) כיום: פרסומת על משאית, תצוגת אופנה. הוא מודע מאוד לכוח האדיר שיש לפרסומות, לבגדים, ומנהל עימם דיאלוג מרתק, תוך שהוא מאמץ ומנכס לעצמו את הלוגיקה של החזותי האמריקני: מודוס ציורי אחר, רחב, שופע, בעל שטיחות מסוימת, מתפרס לרוחב ולא לעומק, ועם זאת מצליח ליצור כוליות מתוך עצמו, אימננטית לו. דומה כי הציור של עוזרי תמיד זוכר את מעמדה ההגמוני של ארצות הברית, את היותה מכתיבת מודוס החיים של ההווה, את היותן של התמות האמריקניות- כלל עולמיות, גלובליות.

בודריאר טוען כי באמריקה מתגשמת "רדיקליזציה של התביעה האוטופית שהיתה תמיד נחלת הכתות, ושל ההגשמה המיידית של האוטופיה הזו בעבודה, במנהגים ובאורח החיים"[2]. האידיליה האוטופית, על שלל גווניה, מוצגת לראווה בציוריו של עוזרי: אידיליית הזוג, המשפחה, האהבה, הילדות המאושרת. בציוריו אלו של עוזרי מתקיימת מזיגה מיוחדת במינה, בין ציוריו המעודנים של הצייר הצרפתי ז'אן פרנסואה מילה, "המלקטות" ו- "המתפללים בשדה" (1857), לסדרה טלויזיה פופולרית כמו "בית קטן בערבה". רק בציוריו של עוזרי מתלכדים לפתע שני רגיסטרים שונים של מציאות: מחד, שמו המקורי של ציורו של מילה, LOS ANGELUS  קרי "המתפללים בשדה". השם המקורי מתיחס לתפילה נוצרית הנערכת שלוש פעמים ביום, לציון הבשורה של ישו וגלגול הנשמות. מאידך, "לוס אנג'לס", עירם של המלאכים, העיר שהוציאה מקרבה את הוליווד, את הויזואליה של תעשיית הסרטים העולמית, את הסרט התלת מימדי, ההיפר ריאליסטי.

דמויותיו המלאכיות של עוזרי כמו נטלו מכאן ומכאן, אדישות להבדלים ה"מיושנים" בין גבוה ונמוך, עממי ואליטיסטי. "אמריקה מגרשת את שאלת המקור, היא לא מטפחת שום מקור או אותנטיות מיתית, אין לה עבר וגם לא אמת מכוננת" טוען בודריאר בצדק. 

לא נותר לנו אלא לבטוח בהן, ליטול את ידן, ולצעוד עימן אל העתיד, אל הטריטוריה שלהן, אל אמריקה. הטריטוריה היא אם כן, אמריקה. אולם אין זו אמריקה אחת. זוהי אמריקה של העבר, אמריקה של ההווה, ואמריקה של העתיד.

דר' קציעה אלון .

תערוכתו של יגאל עוזרי תוצג בגלריה זימאק לאמנות עכשווית. רח' ה' באייר 68 (ככר המדינה) תל אביב מ-27.10.2011 ועד אמצע דצמבר 2011.