האמנות חייבת להופיע היכן שלא מצפים לה

כתבתו של שגיא בניטה על תערוכת אוסף האמנות של חברת רנו , במוזיאון רמת גן . (עד 27.12.2011)

האמנות חייבת להופיע היכן שלא מצפים לה/ שגיא בניטה

ילדותי הייתה ענייה. בחופשות הקיץ שלחו אותי מידי בוקר למקום עבודתו של אבי. אבי היה אזרח עובד צה"ל שעבד כמסגר במספנה של חיל הים. כילד אני זוכר את אניות הענק הנחות על היבשה, כמפלצות ברזל צמאות, שאז מצאתי בהן מעט חן, אך גם הציפו בנפשי חרדה, בהביטי בעובדי הנמל הלבושים במדי צה"ל זהים, וריח גריז עוטף את גופם. זוכר אני היטב את חריצותם בשיפוץ הספינות, האניות הדבורים, הסטילים.

מה היה מקור הפחד שקונן בי? שאולי ובמקום שבו אבי הרוויח את לחמו, זהו המקום בו רוח האדם אבדה. בתערוכה 'אמנות והמפעל: אוסף האמנות המודרנית של רנו', אני ניצב למול צילומיו של רובר דואנו, צלם הומניסט, שהגיע לעבוד בחברת רנו בגיל 22. צמד מטרותיו היו: האחת, לתעד את חיי המפעל; המכונות, ובתי המלאכה והשנייה, לקדם את מוצרי החברה דרך צילומיו. בצילומיו תמיד היה שילוב תמוה של זוהר ועמל.

השילוב הבלתי נתפס, של עבודה מכאניסטית, רובוטית אשר חושפת באדם את כל הרע של המודרניזציה, דווקא אצל רובר דואני, מקבלת פנים של אנושיות, של חמלה, אותם הוא משיג כשהוא לוכד בעדשה 'בית מלאכה לייצור - נשים בקו ייצור' (בולון-בילנקורט, 1935). עשרות פועלות בלבוש זהה, ממוספרות, מבלי הדבר שייחד אותם, עד שאינך מסוגל להבחין באיזו נקודה האדם הפך למכונה שעליה הוא עובד.

פניהם של הפועלים בצילומיו של רובר דואני, הוא המבט - עיניי השבויים, הלכודים, שתמיד ראיתי במספנה בחיל הים וכל חיי ברחתי מלהיהפך לאחד כזה. אולי זו הסיבה הגדולה מדוע הזמינה בשנות השישים חברת רנו אמנים ויוצרים, כדי ליצור מבע אמנותי חדש שיהיה נכון לתקופה ולרוח המרד של שנת 1967 בצרפת. 14 אומנים ובניהם ארמן, פייר אלשינסקי, ז'אן דובופה, ויקטור ואסרלי, ז'אן טינגלי, ארו, טאקיס, רוברט ראושנברג, סאם פרנסיס, אנרי מישו מופיעים באוסף האמנות המודרנית של רנו במוזיאון רמת גן. חברת רנו פתחה את שעריה עבור אמנים אלו ואפשרה להם תפאורה אנושית חדשה ליצירה. יתרה מזאת, חברת רנו סיפקה להם את החומרים ואת ההבטחה כי יציגו את עבודותיהם במוזיאונים, כמו כן, הציורים לא היו ברשות חברת רנו זולת האומן. אחד האמנים המרתקים בתערוכה שמבטא את הצרימה המחשבתית והרגשית הנו הצייר 'ארו'.

בשנת 1984 החל לעבוד עם רנו. גישתו הייתה לחבר בין האמנות לעשייה. אחד מציוריו הענקיים המעטרים את קיר התערוכה הוא נוף אפוקליפטי, שמרחוק נראה כנוף אורבאני עמוס ואפרורי, אך כשצוללים פנימה לפרטים הקטנים מגלים כי הנוף האורבאני אינו אלה חלקי מכוניות מפורקים של רנו. הדחיסות של חלקי המכוניות מעניקה את התחושה של הדחק והמחנק בחייו של הפועל.

ארו היה חכם מידי ואינני יודע אם הקברניטים של חברת רנו, הצליחו להבין את הביקורות החריפה שלו שהצפין דרך עבודותיו. ציורי השמן של ארו יכולים להציב מולך אישה יפה, או בחורה ערומה מאסכולת האמנות הקלאסית ומתחתיה דגם של מכונית רנו, צעד זה יכול להיות קידום מכירות נפלא למכונית, כפי שהיום דוגמניות מפרסמות דגמים של מכוניות, אבל האמת היא שהציור של ארו מעניק למכונית את המימד העתידני המנוכר והמלוטש ודווקא בני האדם שלצידם, הם קלאסיים, נאצלים, פשוטים ופיוטיים. זהו הניגוד אותו ביקש להנציח;לא האדם מתקדם אל העתיד - אלא המכונה. מה שיאמר לזכותה של חברת רנו, שרוב האמנים שנבחרו על ידיה משנת 1960 והלאה לא היו מוכרים מחוץ למעגלים המקצועיים, אך כיום כולם הפכו לשמות גדולים בתולדות האמנות המודרנית. עוד בתערוכה יצירותיו של ז'אן דובופה, אשר ייסד ב-1948 את החברה ל'ארט ברוט' והיה שופר לכל החריגים באמנות: אסירים, ואוטודידקטים למיניהם. הוא התנגד לאמנות מתוחכמת מידי כי ידע להעריץ תמימות וספונטניות. בציוריו המופיעים על גבי חיתוכי דיקט, ניתן לראות ולפענח את צורותיו עשירות הדמיון והסבוכות לעין, כמעין פשטות מורכבת או כפי שכינה אותם – 'מקומות מצומצמים' או 'אתרים מקריים'. החיבור בין הפיוט המילולי לבין הצורה המתנחשלת ונשברת אשר לעולם לא תימצא כמותה צורות התואמות בטבע - היא זו המשחררת באדם חדווה למקום מסתור שנמצא אי שם...       

התערוכה כוללת את אוסף יצירות האמנות של חברת רנו אשר מכיל למעלה מ-300 יצירות, ביניהן: ציורים, פסלים, רישומים ומייצבים אדריכליים מכ-30 אמנים חשובים מצרפת ומכל העולם. האוסף נבנה במשך פחות מ-20 שנה, משנת 1967 עד שנת 1985.

עמדתי שעה ארוכה בתערוכה, כשחלק מהזמן רכבתי על מכונות הפלא הללו במהירות שיא אל עבר העתיד, וביתר הזמן יכולתי לנשום את ריח המפעל של רנו חודר פנימה לאפי. נזכרתי במסיבת חנוכה בבית הספר העממי, כשהמנהלת ציוותה על הורי התלמידים להכין במו ידם חנוכייה שתופיע בתערוכת ענק בבית הספר. וכמו שאמר ז'אן דובופה "האמנות חייבת להופיע היכן שלא מצפים לה - בהפתעה" - כך היה. אבי יצר חנוכייה רבת קסם ומימדים, מחלקי אנייה שבורים. החנוכייה זכתה במקום הראשון וזכתה להילולים ושבח. היא התפרקה מאז, חלקיה פזורים במחסן הישן שמתחת לבית, אבל הידיעה שרוחו האמנותית של אבי נשתמרה בליבו למרות הדלות והעמל - הייתה כניצחון האדם על פני המכונה. כי במקום שתמיד חשבתי שאנשים גוססים לאט... רחשו חיים.

Erro Powered by Renault	alechinsky  escalator	henry misho