פני–אדם, פני–שטח
פתיחה: שבת 13.8.2011 בשעה 12:00
ארבע תערוכות שעניינן היחיד והמקום, פני–האדם (דיוקן), פני הנוף, חפירה מתחת לפני השטח.
חיים אתר, דיוקנאות
חאדר ושאח, דיוקנאות וסביבה
רלידה–פריס, אוריינטציה 2
סיגלית לנדאו, מחיקת גבולות עזקלון
התערוכות מפגישות בין חיים אתר, ממייסדי עין חרוד בראשית שנות ה–20 שחי בחברה קיבוצית מגייסת וצייר כל חייו דיוקן יחיד — מהכתפיים ומעלה, לבין חאדר ושאח, יליד עזה המתגורר ברהט, המצייר דיוקנאות קרובים וידידים. התערוכה שואלת על מקומה של האמנות בתנאים שבהם יצירת אמנות אינה מובנת מאליה, מהו דיוקן ומדוע דבקים חאדר ואתר בדיוקן היחיד. הצגת דיוקנאות חיים אתר היא גם מחווה לאמן, מייסד משכן לאמנות עין חרוד במלאות 90 שנה לעין חרוד.
חיים אתר נולד באוקראינה ולאחר שחווה פרעות בעירו (1919) עלה לארץ ישראל. היה שותף בהקמת עין חרוד בראשית שנות ה–20. עין חרוד, בניגוד לרעיון הקבוצה הקטנה, קידמה "קיבוץ", חברה גדולה, המשלבת תעשיה, חיי רוח ומוזיאונים. חיים אתר מעולם לא למד ציור, ובציוריו לא תיאר נוף או הווי כפי שהיה אולי מצופה ממנו. עבודותיו, שצוירו בחלל הסטודיו ולא באור החוץ הארצי–ישראלי, בקשו להתמודד עם עולמו הפנימי של היחיד ועם חושניות החומר ולהימנע מאמנות מגויסת, דקורטיבית.
חאדר ושאח מרהט יוצר דיאלוג עם עבודותיו של אתר בציורי דיוקן ישירים, חומריים, רגישים. ושאח נולד ב–1966 למשפחה פלסטינית בעזה, ולדבריו תמיד צייר, על קרשים, על כל מצע שנמצא לו. ב–1989 נישא לג'והר ועבר להתגורר ברהט. בשנים 2000-2004 למד אמנות במרכז לאמנות חזותית בבאר–שבע. בתערוכתו בעין חרוד מוצגות בנוסף לציורי הדיוקן עבודות שאת חלקן יצר באחרונה, המתייחסות לסביבה, רהט ובאר–שבע.
רלי דה–פריס מציגה מקטע חתך רוחב של הארץ המנוגד לתפיסה המורגלת של תבנית הנוף האורכית. המבט יוצא מהים התיכון בהתכוונות מזרחה — מכיל מחצבות, ביצות, תלים, רכסי כורכר, מאובנים, דיונות, מי מעיינות הנעים זה על גבי זה בין שכבות מסלע. הניסיון הוא לפענח פיזית ומטפורית את ריבוי ההתרחשויות, מתחת לפני הקרקע ומעל, ולבחון את חיי התושבים כהקשר שאינו ניתן להפרדה. סיפורם של תושבי ג'אסר אל–זארקה עולה בראיונות ושרטוטים והמבט מעין חרוד הצופה על הנתיב מהים התיכון לירדן נבחן כשלב נוסף באוריינטציה של דה פריס — מזרחה.
סיגלית לנדאו מחיקת גבולות עזקלון — מאפשרת לחוות בעין חרוד שכבה אחת מהמוצג בימים אלה בביתן הישראלי בוונציה — "זוהי השכבה החשופה המעצבת, שהיא גם שכבה אלגורית. ציורי וידאו בחול, ללא קו רקיע. מים נושקים לחוף. אנשים מגיעים לזירה/פורמט פואטיים אלו. במקום שבו שוכנים המים והתנועה. לרוב זה מקום מפלט. הגברים מצוידים בסכינים — לנשים יש רק את ידיהן ובידי יש רשת דיג.ייתכן שהגברים הם דייגים — הנשים עשויות להיות גלי הגאות [גלי מהגרים] — החוף שלהן הוא חוף הים התיכון. רשת הדייגים התלויה כגביש חסר חיים היא מצבת זיכרון לפעם הבאה שבה החיים לא ימשיכו והמשחקים והריקודים יגיעו אל קיצם. האנשים מציירים בסרטים ומנסים למחוק גבולות... הרשת היא כלי קיץ מלא שלווה: מוחשית, כבדה, מייבשת את האוויר סביבה — היא הורמה מתחת למקום הנמוך ביותר בעולם ונישאה במאמץ רב אל החוף. אל המוזיאון" (סיגלית לנדאו, אוגוסט 2011).
