"דיוניסוס"/ שירה גפשטיין מושקוביץ

 גלריה בנימין לאמנות עכשווית, אוצרים שירה גפשטיין מושקוביץ, ניב בורנשטיין

יציקת בדיל כסופה של מעגל גולגלות מינקים, חיה הנצודה לשם פרוותה היקרה. המעגל מוליך חשמל, ומונח על הרצפה בחלל הלבן של גלריה בנימין לאמנות עכשווית. מסביבו (בין השאר) תהלוכת נשים מסוממות במצעד מיני ומתריס בדרך לאובדן חושים, ציורי שמן עסיסיים , דימויי ווידאו ריטואלים ותחושה של חדירה לתחום מטלטל, שיש בכוחו אנרגיות סוחפות.

דיוניסוס[1], אל היין והשכרות מייצג את חוסר השליטה, את הכניעה ליצר, את ההתעוררות וגם את ההתפכחות של אור היום. התערוכה בוחנת את המקומות בהם אנו נכנעים לכוחו של הדחף הפשוט, הגולמי והממכר. המקומות בהם מצב התודעה משתנה וחלים בו כוחות סוחפים ומפתים, משכרים ומיניים, המכילים אלמנטים טקסיים, ריטואליים, אשר בסופם מביאים את האדם להתפכחות מחודשת וחיפוש אחר קרנות המזבח, אחר הישועה.

כאשר התחלתנו לגלגל את הנושא ולחקור, עלו שאלות המטרידות בהקשר לדינמיקה החברתית (וגם הפוליטית) היום:

מה קורה כאשר המוסר והערכים, מנוטרלים? כיצד תראה חברה ושלטונה אשר שולטת בה רוח דיוניסאית?

מצב זה אינו מותיר מקום לרגשות אשמה ומוסר. השיכר והפיתוי מחסלים כל ניסיון למחשבה הגיונית או מצפון ערני: החופש האולטימטיבי.

דיוניסוס ואפולו[2] מהווים תשתית למהלך ציבורי משמעותי שדווקא מהווה את ההתעוררות, ההכרה במציאות הקשה. אך מכיל בתוכו - בעצם ההתאגדות וצבירת הכוח ההמוני- כוח דיוניסאי גדול: שכרות מעצם אפשרות של פכחון ציבורי, אנדרלמוסיה חברתית המציפה מצב שיצא משליטה, רדיפה עיוורת, אובססיבית אחרי יכולת כלכלית המאפשרת בסך הכל חיים נורמליים. ההכרה בסיטואציה ככזאת, מייצגת את פיכחון הבוקר שאחרי, שבעקבותיו נאסף ההמון ויצר כוח דיוניסאי, וגם הפוך: המציאות הדיוניסאית המאופיינת במרדפים אינסופיים, אובססיביים ומוטרפים אחרי דקה של שקט וסוג של נחת כלכלי, מביאה להבנה מובלחת בדבר שותפות גורלם של האחרים לגורלו של היחיד, ואז להתאגדות ולצבירת הכוח. לכן התהליכים המניעים, מכילים כוחות דיוניסאים ואפולנאים הפועלים בו זמנית, וגם לסירוגין, שלובים בהתעוררות, ובשיכרון. האם ישכיל ההמון לנצל את הכוחות המשכרים כדי להשיג מטרות ממשיות?

בתערוכה, המיתוס מתפרק ונבנה מחדש על-פי עקרונות עכשוויים: שפת הציור הישירה, פיסול קטן מימדים אך גדול עצמה, אורגיות וטקסים פולחניים מקבלים ביטוי עכשווי בסרטי הווידאו הרפיטטביים. התוצאה: הצעה להתבוננות רחבה אל מאחורי הקלעים של העצמי: אל המקום המשתוקק, המתמכר, המתמסר. מקום בו היום כה קורא דרור, נתון בהתמסרות מלאה לגוף, לדחף, עד אבדן הכשרים הרציונליים, כך שבוקר ההתפכחות עלול להיות מפתיע.

במיתוס של דיוניסוס שיא הערב היה הקרבת קרבן- שור. אחת הנשים המתפתות, בפסגת שכרונה ושגעונה העלתה קרבן את בנה פעוטה, אשר חשבה אותו לשור. בבוקר השמש גילתה: ראשו של בנה בידה, בבעתה. הריקוד בין השכרות להתעוררות כמו זאב רודף אחר זנבו, מעגל ריטואלי חזרתי:

תם תומר גולדברג: במיצב הווידאו "קרנות המזבח" ALTAR HORNS, חושף עצב חשוב בבסיס ההוויה הדיוניסאית: הטקס, הפולחן, הריטואל, והמזבח, שאל קרניו היצוקות בבדיל קשוח אנו עורגים: לישועה שמביאה האחיזה בהן.

גולדברג מציב את מיטת המזבח, הנעטפת בקדושת הערפל והלבן, במימד הזמן. אדים לבנים מסתירים את הדבר עצמו: המזבח, וזו שאלה של זמן עד שיתאדה, יתמוסס, ויותיר את הקרניים עזובות, נפולות, עדות, זכר למזבח הקרח היבש שנעלם בהדרגה יחד עם העולם העתיק.

התערוכה מאירה את המיתוס ובוחנת אותו כך שנרקמים רצף מעגלים המפרקים ובונים אותו כלשונם:

נקודת האש והעשן השחור בנוף האדמתי המוכר של יפתח בלסקי,: מיכל הדר בונה שדה ספוגים אדום של פרחי זין, רני פרדס מצמרר בציור הנשים האדרוגניות המהלכות במצעד השאולה, גרביאן מציג דיוקנאות מחוקים, ניב בורנשטיין מצייר מצרף ענק של דמויות בעלות התעסקות אובססיבית אוראלית כמעט בכל דרך אפשרית: אכילת מה שנראה כמו חלקי גוף, משחקי אצבעות ועוד. בורנשטיין שוזר אותן במחול דינמי ולא שקט: מחבר איתן קודים של סמלים נוספים. בשפת הציור המיוחדת שלו מתאר בציור גדול מימדים סצנות דחוסות , מצויירות היטב, באופן הציור ובבחירות הצבעוניות נשמר מימד מפוכח למרות הרושם העמוס. אמנית הווידאו וויאן צ'אן (סין, המבורג) עקשנית, חמורה: תנועות הגוף שלה הם כטקס פולחן קשה הנושא תקווה ובבסיסן חרדה המעצימה ומשקפת את הכוח הדיוניסאי. בעבודת הוידאו "שטוקהולום" - שלא כמו במיתוס שהיה בעל שיא או שיאים מרובים - הקטרזיס בעצם לא מגיע. יש טיפוס קשוח אל השיא, אך תמיד נשמרת מונוטוניות שלא מאפשרת את הפריצה.

על רצפת חלל הגלריה מונח מעגל בדיל מוליך (חשמל) ופולחני של יציקת גולגולות מינקים: חיה הנצודה ונבזזת על-ידי המין האנושי לשם פרוותה היקרה. תם תומר גולדברג יוצר מעין אנדרטה מתכתית מוליכה (חשמל), טקס פולחני המנציח את זעקתם האילמת. הריטואל, האינסופיות, שאריות החיים שלאחר המוות. (בציור קטן מימידים, של מריק לכנר בשם Red Fox העשוי כמעט כולו במונוכרומיות אפרפרה, נקודה אדומה קטנה ודומיננטית: החיה, שכולה איד [3] צבוע אדום מתפרץ, משגלת במרץ יצור ורוד, אישה/ חיה. דמות נוספת, משלימה את הקומפוזיציה בהריחה את מוקד הסצנה. לכנר מודיע על איזור הדמדומים: המקום שבו משתולל היצר: המקום המונוכרומטי מאפיין את חוסר הגבולות. לכנר מניח על הבד משיכות מכחול אקספרסיביות, מערים על בדיו שכבות עבות שכמו בלתי מתחשבות בגודל הפורמט, וכך דיוקן קלאסי הופך במכחולו של לכנר לביצת צבע עצומה, כמו מתבוססת בדמה, בשרנית שכמו אצל בייקון הופך הדיוקן לנתח בשר עסיסי. כך שאופן הציור האקספרסיבי הוא דיוניסאי בעיקרו, משולח רסן.

מלאכתו של הצייר בנויה לסירוגין מציור והתבוננות. המהלך הציורי של לכנר הוא דיוניסאי, וההתבוננות חייבת להיות מפוכחת, חייבת לאשר את המהלכים הציוריים האינטנסיביים והאובססיביים שנעשו תחת השפעה.

הדיוקנאות של צוקי גרביאן מתוארים בעבודות מכחול קטנות ונמרצות: באופן הציור נכרים הדחף והתשוקה בהריסת הפנים, והיכולת של גרביאן לאסוף אותן בו זמנית לכדי הדיוקן. כך בטנגו אינסופי הדיוניסאי מפרק את הדימוי ומתפרץ עליו, וההכרה בדיוקן כדיוקן היא המבט המפוכח.

רבקה קווה מציגה ציור בשרני ואפל, מצופה שחור משחור. בנסיבות האלו גם הדימוי החביב יתעטף באפלה. רני פרדס מנווט בשדה היצר בטושו הבוטח, מתאר את הנשים שנסחפו אל השתלחות כל גבול במצעד מיני אנדרוגיני סכמתי. הנשים המתבוססות בנעלי עקב בתוך שיחי זיינים ירוקים, חובשות תחתוני גברים על ראשן ככובע מגונדר, מסגיר את המימד הדיוניסאי שאליו הן נשדדות. התפוח האדום והעסיסי בחלקו העליון של הציור מפתה בעסיסיותו ובגודלו, מרשים וגם מהווה תזכורת לרעלנים המצויים בהתמסרות השלמה ליצר. התוצאה של מה שיקרה למי שיאכל אותו תהיה נפילה כואבת למציאות , הבנה שכאשר הפיתוי חזק מן האיפוק, התוצאות הרסניות. הציור של פרדס הא כמעט אנמי, מתמוסס אל תוך הבד בחזרה, מנסה להתפרק, להעלם. מיכל הדר מפסלת תבליט קיר מספוגים וצובעת באדום עז, שדה היצר של מיכל העשוי מהמוני זיינים, מרחף על פני הקיר, כמעין ביטוי גס של מיניות המונית ושל דחפים משתוללים כמו משב רוח עז מכה בשדה כלניות עסיסיות.

דיוניסוס, הפרא, מייצג השכרות, איבוד הראש לא ההכרה רק תחושת מציאות טעונה.

כמעט תמיד זה נדמה כמו עולם אחר שאינו צלול כמו שקיעת הראש בתוך המים. כל רעש מדליק מחליק אל האופוריה כמעט, כמעט תמיד נדמה כמו אינסוף יכולת, תחושת כוח עצומה ואנרגיה מובילה רעיונות בשורה של אדירות תחושה: במצב הזה הבזבוז הוא עצום: פער נרחב כמו תהום נכבדה מוציא הוא פתאום בין הפועל והכוח : בין המוטיבציה ליכולת, לפונטציאל ולאין האונות: פול גז בניוטרל.

לפעמים הניוטרל נכנס להילוך : תחושת המציאות המתעתעת מובילה באין בררה לאפיקים שליליים: ליישום שלילי במציאות: בעין דיוניסאית מה שנראה נפלא עלול להתברר כטעות שאין להשיבה:

הבוקר, השמש הבאה מביאה להסתכלות מפוכחת, החיים נושפים בעורף אי אפשר לחמוק : המציאות תהיה חזקה יותר כשתתייצב לפניך, מכה ללא רחם:

"דיוניסוס":

אוצרים: שירה גפשטיין מושקוביץ, ניב בורנשטיין

חמישי 15.9.11 בשעה 20:00 

גלריה בנימין, צ'לנוב 28, תל אביב

תערוכה קבוצתית בהשתתפות האמנים:

ניב בורנשטיין, יפתח בלסקי, תם תומר גולדברג, צוקי גרביאן,

ויאן האן (סין), מיכל הדר, מריק לכנר, רני פרדס, רבקה קוה