מיכה אולמן - "שעון חול"

ההליכה השלווה בשדרות רוטשילד, תמיד הפרה את מנוחתי בעוברי על פני בית מספר 129. שם בין החול לבטון החוצץ בין שני מתרסי הכביש, ניצבת לה באדמה תבנית ריבועית, קווי מתאר של חדרים מבטון, שמזכירה יסודות שהן התחלה של בית. גובהו של הפסל כגובה האדמה, ולעיתים מכוסה הוא בחול, ולעיתים הוא מבצבץ קלות, אך תמיד יוצא שאני ניצב מול הפסל ומהרהר בשתיקה. שנים אני מבצע את אותו אקט כמעט טקסי של התבוננות ומחשבה. לו היה נישא הפסל מעלה, הרי שיכולתי להגיב בהתאם, בגובה העיניים, אך פסל זה מרמז בעיקר, על רצון להתפלש באדמה ולהתחיל לחפור. כעין היה הפסל מעין שריד ארכיאולוגי המציץ קלות ומבקש מההמונים ומההולכים, שיחפרו בשתי ידיים ויחשפו את ראשיתו לעולם כולו. שמו של יוצר הפסל הינו מיכה אולמן, ושמו של הפסל 'יסוד' והוא מסוף שנות ה-80.
לא יכלו שוחרי התרבות לבקש בשורה גדולה יותר מרטרוספקטיבה של 40 שנות יצירה שנחשפת בתערוכה חדשה ומקיפה במוזיאון ישראל בירושלים, של מיכה אולמן 'שעון החול'. בפאתי הכניסה אל התערוכה הגדירו מנכ"ל המוזיאון "גדול פסלי ישראל, והפסל הישראלי החשוב בעולם". שתי היסודות מהם שואב מיכה אולמן את כוחו האמנותי, ולטעמי הנבואי, הם חול וברזל. בסיור העיתונאים, היה נדמה שהוא ממעט לדבר. כפי שהוא משיב לשאלות העיתונאים המבקשים לדעת את פשרם של הפסלים הוא עונה, "זוהי הזמנה לשאול שאלות, ככל שהשאלה יותר טובה כך גם התשובה". בחלל האולם רחב הידיים, מוצגות כחמישים עבודות חול וברזל, צורות של חפצים אלמנטאריים של בית: כיסא, שולחן, צלחות, ספרים, וגם מיטה ובתוכה גבר ואישה, המעטפת היא ברזל אך פנימה מכוסה בחול נוזל מטה מהנקבים. כל העת נזכרתי שהאל ברא אותנו נקבים נקבים חלולים חלולים, אך דווקא המשפט שצוטט על אחד הקירות היה מנבואת הזעם של יחזקאל "הערים תיחרבנה והבמות תישמנה". הסתירה הגדולה בעבודות הפיסול של מיכה אולמן, היא בהביטך באוסף פסלים באגף אחר של התערוכה של: שולחנות ורהיטים, שמונחים על הרצפה במין תחושה קטועה, כעין הם צומחים ועולים מעל פני האדמה. אופן הזווית והגימור המושלם בו הם מונחים, יוצרים בעיני רוחך מין מעשה כשפים הרואי, של בריאה, של התחלה חדשה של מהות החומר. כך שהאפוקליפסה של תבניות החול השוקעות מטה מתוך נקבי האדם השוכב במיטתו על ערש דווי, הן הכנת הקרקע המוצקה להולדת החומר. אם זיכרוני אינו מטעני, סיפר מיכה אולמן על הרגע שחפר את הבור הראשון בחייו, וזה היה ברמת השרון, שם נחשף לאדמת החמרה. מיכה אולמן מעיד על עצמו "אני אדם חופר". עבורו הבור אינו ניתן להעברה ממקום אחד למשנהו, הוא שאלה של ספק, הוא חיפוש, מסתורין, בדיוק כמו הרצון שלי, בשדרות רוטשילד לנסות ולחפור בתוך פסל 'היסוד' המבצבץ מין האדמה ולגלות את ראשיתו. הסתירה בין שתי יסודות חייו של מיכה אולמן - החול והברזל, היא ראשיתו של הניגוד, החול הוא זה שלא ניתן להעבירו ממקום למקום, למול הברזל הניצב נטוע, כגל-עד, כזיכרון. עוד בתערוכה ניתן לראות רישומים משנות ה-70 ועד לרישומי החול מהעשורים האחרונים. רישומי החול הזכירו לי את חוגי ההעשרה כשהיינו ילדים, כשעל גבי נייר לבן מרחנו דבק שקוף בצורה אקראית ומיד לאחר מכן שפכנו על פני הנייר חול, הצורה שנגלתה הייתה כמעשה פלא של ילדים שהבינו בפעם הראשונה את כוחה של האמנות להתגלות מתוך האקראיות והאי סדר. במידה מסוימת גם מיכה אולמן על כל רבדיו אינו מוכן להשתחרר מארגז החול של ילדותו. הרטרוספקטיבה של מיכה אולמן, היא מסע ארכיאולוגי אל נפש האדם, אל המקום בו אתה נולד ומהמקום בו אתה מוטל בספק, מתוך הכיליון וחיי הנזילות, שנמסים בכל גרגיר שבשעון החול, ואל התקומה והבריאה המחודשת של החומר. האוצר של התערוכה יגאל צלמונה הפציר בחינניות רבה "אנא מימכם, לא לגעת בפסלים, גם אני משתוקק לגעת בהם, אבל כל נגיעה יכולה להרוס את הפסלים". במילים אלו, הוא ביטא את הרצון העז של עצמו ושל כל הנוכחים לגלות דרך פסליו של מיכה אולמן, מה מסתתר בתוכם? בכולם נכח הרצון להתפלש בתוכם ולהביא לעולם עקבות מחיים שלא יחזרו. באחד החללים של התערוכה, מוצגים סרטי וידאו שנעשו על מיכה אולמן ומתעדים פועלו, החשוב ביניהם, שלטעמי יש בו לספר את כור מחצבתו האמנותי של מיכה אולמן, הוא פסלו 'הספרייה' - אנדרטה של ספרייה ריקה מספרים שיצר אולמן, לזכר שריפת הספרים בידי הנאצים במאי 1933. את הפסל ניתן לראות מבעד לחלון זכוכית, והוא טמון מתחת לאדמה בכיכר בבל, בברלין. אולי אחת היצירות החשובות שיצר מיכה אולמן בקרקעית האדמה וזיכתה אותו בתהילת עולם.

אתמול שוב צעדתי בשדרות רוטשילד, הרוח הייתה נעימה. נעצרתי כמו תמיד ליד בית 129, נכחו שם עולים חדשים מצרפת, ששיחקו את משחק הפטאנק, מין כדור שמגלגלים אותו כמו כדורת על החול. את החוקים אף פעם לא הבנתי, הסתכלתי עליהם בדיוק כמו יתר הישראלים, במין השתאות. ניסיתי להרהר האם הם יודעים שממש היכן שדורכות רגליהם ניצב הפסל 'יסוד' של מיכה אולמן, חתן פרס ישראל לשנת 2009. הצרפתים נראו כל כך תלושים מאדמתם הבורגנית, ומצד שני, עצם המשחק שמגלם עבורם את הזיכרון מצרפת מולדתם, הוא בדיוק מה שניסה כל חייו לפסל מיכה אולמן, את המקום שעזבנו, ואת המקום החדש שנבנה. תיווך בין שני עולמות, הנעלם שלא ישוב והנברא מחדש. אפילו כדור הברזל שהתגלגל בחול, פעם אחר פעם, היה המיזוג שכה רצה מיכה אולמן לספר כל חייו, שהברזל והחול אינם מנוגדים כלל, הם משחק בידו של האמן, המשייך אותך אל המקום הקרוי בית.

מצלמה	ספר	חתונה	שעון החול