"החיים : הוראות שימוש" במוזיאון ישראל

האדם הנו מכונה אנושית בדרכה אל העצמאות הרגשית

בפסיעה הראשונה על גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה של התערוכה 'החיים: הוראות שימוש', כתוב על הקיר השמאלי: "כדי לעלות מדרגה אחת יש להרים תחילה את חלק הגוף הנמצא למטה מימין, שבדרך כלל עטוף בעור או בזמש... משהונח חלק זה, שלשם קיצור נקרא לו כף-רגל, על המדרגה הראשונה, צריך לאסוף את החלק המקביל לו משמאל... להביאו אל גובה כף-הרגל ולהמשיך הלאה עד שמניחים אותו על מדרגה זו, בעוד כף הרגל עומדת על המדרגה הראשונה. די לחזור לסירוגין על אותן תנועות עד שמגיעים לקצה המדרגות". (חוליו קורטאסר, המדריך לעלייה במדרגות.)

שעשוע רב ניכר בהדרכה הכיצד על אדם לפסוע במדרגות, מקור השעשוע הוא עיקר התערוכה החיים: הוראות שימוש. החל מבראשית ועד אחרית יומנו, אנו מלווים על ידי הוראות והדרכה של 'עשה זאת בעצמך'. ציוויים או איסורים החלים עלינו. נתחיל מתחריט מ-1504 בשם אדם וחווה, איור של אלברכט דירר, המופיע בתערוכה ומציג את אדם וחווה בגן עדן, בו טמונה ראשית ההדרכה לבני האדם על ידי סמכות אלוהית, המצווה על איסור אכילה מעץ הדעת. אם נחזור לימינו אנו ולתרבות הצריכה, ניתן לראות בתערוכה את אחת העבודות המרתקות של האמן גיא בן נר, מופיע בסרט וידאו (10 דקות) עם זקן עבות, כשלגופו העירום רק מיכנס, והוא מרכיב בעזרת קרשים בית עץ במתכונת טקסית של 'עשה זאת בעצמך'. לקראת סיום, הוא מזהה אי יציבות של המבנה, אשר מקשה עליו לטפס אל מיטתו במעלה הסולם. הדילמות שרודפות אותו מה עליו לעשות מוצאות פיתרון, הוא מקפל תצלום של בני משפחתו ונועץ אותו בתחתית הסולם, לבסוף הוא עולה אל מיטתו ששכפולים שלה פזורים ברחבי העולם, ומגשים את חלומו - להתבודד בגפו. (ערכת בית עץ 2005). בעיני רוחי ראיתי פרפראזה אדירה ושנונה על חברת איקאה. הפרדוקס הוא שגם הפעולה 'עשה זאת בעצמך', המדגישה את 'העצמיות' היא לא אחרת מאשר מנגנון המוכתב להמון ומשכופל מיליוני פעמים, באותה הצורה, כך שהעצמיות היא בסך הכול שיבוט וחיסול מחשבתו של האינדיבידואל. האמת האירונית שחנויות איקאה האינסופיות מזמנות את המשפחות לרהט את ביתם, שעה שהן צורכות בדרכן הסמויה עריריות של היעדר חופש. הרבה הומור וסתירות מרכיבים את התערוכה, כגון עבודתו של יואב מילר: פסל של מחסום דוקרני (2004), מנגנון חד כיווני המונע ממכוניות להיכנס, רק שפיסלו הוא דוקרן דו כיווני, כאשר אין באים ואין יוצאים, תקיעות, אשר מלכתחילה מבטלת את עצם קיומה, ומבארת על ביטול החוקיות ועל עקיפה אפשרית.

עוד בתערוכה עשרות אמנים, הנה רשימה חלקית: יאיר גרבוז, מאיה אטון, בועז ארד, איה בן רון, גיל מרקו שני, פול ג'קסון, אנדי וורהול, מרסל דושאן ועוד. אחת העבודות הקשות והאינטלקטואליות ביותר שראיתי בתערוכה היא עבודתו של מיכאל דרוקס - עונש: לעמוד בפינה ()1972. מיכאל דרוקס כמו רבים וטובים שיבואו אחריו מציג עצמו כתלמיד הנענש בכיתה, ועומד עם הפנים מול הקיר. את אותה העמידה, הוא מנציח בארבעה מקומות בארץ: בית הספר ביל"ו בו למד, הכותל המערבי, מוזיאון ישראל, ומשכן הכנסת. מול אותה הסמכות אשר שילחה את התלמיד לעמוד מול הקיר, משכפל את עצמו ועומד מול הכותל ומבקש את תפילותיו ומחילותיו. אותו תלמיד הנענש בשל הפרת הסדר, עומד מול בית המחוקקים, הכנסת. אותו תלמיד סורר שנענש בשל חוסר תרבות עומד מול הקיר במוזיאון. אותה סמכות ראשונית שסילקה את אדם וחווה, על שום שאין פעלו לפי הוראות החיים הראשונות שפקדה עליהם הסמכות העליונה של הבריאה, ימשיכוה כל בני האדם לשכפל את תבנית העונש. העונש אינו בכאב, אלה בחזרה הברורה מאליה של פעולות וציווים המוטלים על האדם ומונעות ממנו כמעט לחלוטין להיות יצור חופשי מעליונות הכפייה וההדרכה כיצד עליו לנהוג. אחד הדברים המרתקים בתערוכה, שהאוצרת איה מירון ניסתה בכל כוחה להוציא את עוקץ הכאב המלווה לה, כך שאפילו להוריד דמעה יש הוראות בכי, כעין היה הכאב סך הכול מנגנון המוכתב... כזה המנטרל את אישיות האדם ומורכבותו והופכו למכונה אנושית בתחילת דרכה אל העצמאות הרגשית.

"כדי לבכות, כוון את דמיונך אל עצמך, ואם אינך מסוגל לכך, משום שדבק בך ההרגל להאמין בעולם החיצון, חשוב על ברווז מכוסה נמלים, או על המפרצים האלה במצרי מגלן שאיש לא נכנס אליהם לעולם. עם בוא הבכי, יש לכסות בצניעות את הפנים בשתי הידיים עם הכפות מופנות פנימה. ילדים בוכים יכסו את פניהם בשרוול הסוודר, רצוי באחת מפינות החדר. המשך הממוצע של הבכי, שלוש דקות." (חוליו קורטאסר הוראות לבכי).