האוביקט הוא סך הכל תירוץ

ג'ורג'יו מורנדי האיטלקי צייר כל חייו בקבוקים. גר וצייר תמיד מאותו חדר אחד עלוב, עם חלון אחד המשקיף לחצר שוממה. מורנדי (1890-1964) היה מהציירים המשפיעים באיטליה של המאה העשרים. מאז שעברתי לדירת החדר שלי בתל אביב, אני לא מפסיק לחשוב עליו. אני יוצא מדי יום לטיול הקבוע שלי במשולש הרחובות מזא"ה, שינקין, רוטשילד ומכיר בעל פה את קומפוזיציית הבתים. לפעמים אני רואה ממורד הרחוב את מאיר ויזילטיר המשורר הנפלא, חולף על פני ואני רוצה לשוחח איתו, אבל אני פעם לא מפר את קצב הליכתו. אני רוצה לשאול: "היי, ויזילטיר! למה כתבת "ועדיין אני חי באותה עיר... חמישים שנה באותה עיר?" איך זה שהעיר לא נמאסה על משורר פורה כמוך. איך זה שאתה חי באותה עיר, באותם רחובות בהם אני פוסע כבר ארבע שנים. ארבע שנים אני פוסע באותם שלושה רחובות, אפילו אותן מרצפות, אותו אספלט מוכר ולא חיברתי אפילו שיר אחד. כשאני מתחיל להתקומם על אביונות העין שלי, אני ניזכר בג'ורג'יו מורנדי, הנה לך אדם שצייר את אותם בקבוקים, מיכלים, כוסות, כל חייו, והשפעתו כה גדולה במרחב האמנותי, האוניברסלי. אם ישנה בחירה חופשית לאמן, לאובייקט אותו מבקש לצייר, למה שייבחר בבקבוק? למה שיבחר בכד המים על פני הנהר?

בתערוכה החדשה "בפנים ומעבר" של ירדן וולפסון בגלריית רוטשילד אתה ניצב בפני אותם אובייקטים, שוב ושוב, פרחים באגרטל, קערות, ספות, חצר אחורית ובא כיסאות. אני נוטל לידי את החוברת מהתערוכה הקודמת של ירדן וולפסון ומגלה שוב ושוב את אותם אובייקטים. אז קראו לתערוכה "מצבי הוויה".

ירדן וולפסון מעיד "מעניין אותי האופן בו תפישת הנוכחות משתנה ומתכוונת בהתאם להשתנות חוויית העולם שלנו מיום ליום, משעה לשעה ומרגע לרגע". אני חולף פעם אחר פעם סביב אותן תמונות בדיוק, מרגיש באותו האופן שאני צועד ברחובות של תל אביב ושואל הנה אני כבר בפנים, אך מה הוא המעבר? כשהנפש אינה מרגישה היא חסרת מעצורים ועצבנית. אני יוצא למרפסת של הגלריה לשאוף עשן סיגריה, ושם נשקף הרחוב המוכר של רוטשילד. הרחוב הומה. סילוני מכוניות. לפתע נוגעת בתוכי תחושה פזורה, אני מביט באור הנופל על החצר האחורית שצייר ירדן וולפסון, ומיד מבזיק מבט לציור אחר של אותה חצר בדיוק, רק הפעם נגיעות הצבע הרכות שהרכיבוה מתפזרות לנגד עיניי, במין תעופה נפשית סוערת. כשאני מהרהר בתחושה של האמן, בכלל בתחושת האדם בחדרו, הוא חש את הדבר שבחוץ, שמעבר. לא קורה שום דבר בחוץ שלא מתחולל קודם פנימה. האם יכול היה האדם לומר "מעבר ובפנים"? מדוע האמן לא ירצה להתמודד מול עלות השמש המשתרעת על פני הכרך אדיר המימדים, ויעדיף את האור הנופל בחצר ביתו, על פני חפצים דוממים? כשאני מביט בקערות ובאגרטלים, הולכים ומתכלים, מתכלים ונבראים, מתכנסים בכוחם פנימה אל החדות והבהירות ומתפשטים אל המרחב הנגוז, עד שזהותם הופכת לחסרת חשיבות. אני תוהה אם אכן המושא חסר חשיבות? כן, לפתע זה מובן כל כך - האובייקט הוא רק תירוץ למצב הנפש. כפי שבכל בקבוק של ג'ורג'יו יש שיקוף נפשי של נהר זורם ומים עכורים.

האוצרת של התערוכה ענבר כהן (בשיתוף עם ירדן וולפסון) מספרת לי שיום קודם לפתיחת התערוכה כבר נמכרו מחצית מהציורים של ירדן וולפסון. הכיצד ניתן לקנות ציור מבלי לראותו? אני שואל. היא תשיב לי שאלו אנשים שהולכים אחריו שנים. ואני חשבתי על אלו האנשים שאין ידם משגת ציור זה או אחר. הם ימשיכו להתבונן בחפצים שבביתם כבכל בוקר. באור הנופל על חפצים: כוס הקפה, המאפרה מלאת הבדלים. שהרי השינוי הגדול בתפישת האדם את דלות האובייקט, היא שמעולם לא היה זה אובייקט: מרהיב עוז, או דל בצבעים, זה תמיד מצבי ההוויה של פנים וחוץ הנפש.

ויזילטיר חמישים שנה באותה עיר ומעיין שירתו עדיין נובעת. ג'ורג'יו לא פסק לדבר על העולם, על האור והחללים דרך בקבוק, וירדן וולפסון, ימשיך את תיעוד הנפש היומיומית המתפקעת ונמוגה באגרטל, בכיסא, ובאותו טבע דומם הניצב בביתו אך כל הזמן משתנה בתנודות האור ההולך והנעלם. מתוך מחשבה זו, תחושת הקיבעון שחיים אלו הנמשכים יום אחרי יום באותו רחוב, באותה עיר, זורה אור בהיר בעיניי. כי זה תמיד היה האור, אור השקיעה על פני הרעפים, האור העולה מבעד החרכים. האור הוא זה שמפר את הברית מהדומם ומפיח חיים. ולחשוב שהאובייקט הוא רק הכלי שדרכו ניתן לבטא עולם ומלאו, שהאובייקט הוא רק תירוץ לנפש החופשייה או הכלואה ברעד. בימים טרופים אלו שכל חזונו של האדם לקנות בית, אתה מבין שזה לא היה הבית, זה לא הריהוט שתעצבו, זה בסך הכול תירוץ. תירוץ למה?

דווקא בימים אלו, שדלתות החלום נסגרות בפני זוגות צעירים שחפצים ברכישת בית, הגיע סוף שבוע של "בתים מבפנים" בתל אביב יפו (21-20 במאי 2011), אם לרגע אחד נוציא את הערך העיצובי וההיסטורי של המבנה, מה מבקש האדם כשפותח בפני את דלתות ביתו המרהיב? איזה חפצים של ריהוט מבקש בעל הבית להציב בפני? וכפי ששמה של התערוכה של ירדן וולפסון היא "בפנים ומעבר", אלו ערכים מחשבתיים חדשים אני בונה כשזה עתה ביקרתי בבית שלעולם לא יהיה נחלתי? ארעיות חופשייה אך בלתי מסופקת. אם האובייקט הוא רק תירוץ לנפש, אזי ששוטטות על פני המרחב הציבורי ימשיכו להעסיק אותי פי כמה מקיבעון למקום אחד.

כנראה שבית ותכולתו ייוותרו כמושא הערצה של כל בני האדם לדורותיהם. ומכאן שלא ירחק היום שנלמד לצייר משכנתאות.

Still Life with Flowers - Grisaille II	Interior in Seven Parts, Part 3	Interior in Seven Parts, Part 5