אני שואל ממרזב הנפש "מה הניע מיליארדים ברחבי העולם לצפות בחתונה המלכותית, מבלי הממשות של היותם מוזמנים? איזה תהליך ביקשה הנפש הדחויה לרפא במעמד נישא זה? מי הם בכלל הנסיך וויליאם ובחירת ליבו קייט מידלטון לולא הסמלים, השושלת ארוכת השנים, התלבושות, הכרכרות? למרות כל אלה, אתה מרותק למסך. אני חוזר ומשנן בחצי דמעה את מילות הארכיבישוף איך מקדש בהשבעה נוצרית את בני האלמוות, ושוכח יחד עם עוד מיליון יהודים הצופים במרקעים את שייריה של זהותי היהודית. הכיצד ריבון העולמים הפכה כנסיית ווסטמיניסטר, המקום בו אירע הטקס המלכותי, למפגש של מיליארדי נפשות אשר כה מרובדות, שונות, עכורות, לרגע קדוש אחד שטוהר בשם האב, הבן ורוח הקודש.
יום שישי, 12:00 בצהריים בדיוק שבועיים אחרי החתונה המלכותית, אני מגיע לפתיחת התערוכה של מישל פלטניק, "בין פרשנות להבנייה" במוזיאון לאומנות ישראלית רמת גן (לפרטים – על התערוכה ). צמד הציורים הממלאים את חלל התערוכה, היו של המלך צ'ארלס השני בין המאה ה-17 והמלכה ויקטוריה בת המאה ה-19.
200 שנה הפרידו ביניהם, אבל כרגע הם נוכחים כמו מלך ומלכה שרק עתה נישאו. האם באמת יכולתי לדעת ש-200 שנה הפרידו ביניהם? לא. האם יכולתי לזהות את זהותם בהיסטוריה? ממש לא. מישל פלטניק יצר אותם כתפאורה, כתחפושת המולבשת על מודלים בני זמננו. לרגע אחד כשעמדתי מול ציורי הענק הפרושים מולי, לא חשתי זר מולם. חשתי שנוכחותי האלמונית יכולה הייתה להיות נתונה במלבושיהם המלכותיים. מישל פלטניק יצר תעלול מרשים ובחר בצמד דוגמנים: שני שמש (המלכה ויקטוריה) ומוטי דורי (המלך צ'ארלס השני), אשר הדבר המשותף לשניהם, זה פשטות. ארשת פניהם רכה, עדינה, נטולת זעף אך מלאת חמלה וענווה. ובכך הישגו מכופל. הוא רצה להחיות את בני המלוכה הבריטית ולהעניק להם עוצמה והמשכיות אך יחד עם זאת הוריד אותם לדרגת בני אדם רגילים. רק ככה ניתן להביט במלוכה מבלי רגשי נחיתות.
מישל פלטניק נולד ב-1970בצרפת ועלה לארץ בגיל 28, האם יכול היה להפשיט מעצמו את כל מה שהיה לו בצרפת ולהיבנות מחדש בישראל? האם המקום שבו אנו חיים זה בסך הכול מלבושים של לאום, שושלת של שפה, גווני מקום? על כך משיב מישל פלטניק: "קשה לענות על זה. רציתי לגלות את המדינה, את ישראל. רציתי לחוות מה יש כאן. תכננתי להגיע לתקופה קצרה ונשארתי. מדברים בארץ הרבה על רגשי נחיתות, אני לא חווה את זה." כדי להעצים את חווית ההחייאה, הציור של המלך צ'ארלס מוקרן על מסך טלוויזיה, אותו ציור שהופיע קודם ונמתח על קיר שלם, כעת ניצב המלך בגודל ננסי, ומרגע לרגע בזמן הווה הסמפונות של המלך מתמלאות אוויר ומתרוקנות, עיניו זזות הצידה במבוכה. אינני יודע אם היו אלו נשימות המלך, כמות האוויר שלקח לריאותיו הייתה גדולה מידי כך שזה נראה כהתפעמות המלך באדם הזר המביט בו. "רציתי להחיות את הציור המקורי לתת לו חיים לרגע בעזרת השפה של הציור, זה מבחינתי ה- Living painting כמו שאני רואה אותו." אומר מישל פלטניק.
על אחד מקירות התערוכה מעטרות מילותיו של המשורר אברהם חלפי בשיר המקלף מנפשך את כל שכבות הנפש עד למצב הבראשיתי, חסר האונים.
"וככה אדם מתפשט מגופו
והוא עצמות מהלכות ברחוב
או צל
או רוח של מי
נעולה נעליים כבדות
הוא שואל את עצמו
אם עודנו יפה לחרוז את עצמו
עם עיני העולם חומדות"
(מתוך הספר "ישן וגם חדש" הוצאת הקיבוץ המאוחד)
האם מיליארדים ברחבי העולם הצופים בערגה בחתונה המלכותית אלו 'עיני העולם החומדות'? כי אם את המלוכה לא נוכל לרשת, הרי שלפחות נחמוד אותה. מה הופכנו לחומדים את הדבר שמלכתחילה לא היה יכול להיות בהישג ידנו? אני חושב שבמקום שבו צוירו ותועדו מלכים, מלכות- אנו בני האדם, בני התמותה, לא באמת היינו נוכחים, היינו רוחות הרפאים של הפערים שחצצו בין אריסטוקרטיה לסתם בני אדם. הרצון להחיות את שרידי העבר של האריסטוקרטיה המלכותית הוא בלהעניק נפח לאלמוניות לא רק של הצייר, אלא של כל אדם הניצב מולם. זיכרון של כל אלה שיבואו אל העולם ויצאו ממנו, מבלי שאף אחד ירגיש בחסרונם. מישל פלטניק הצליח בתערוכתו להעניק את המימד השוויוני בין סתם בני אדם לבני מלוכה. הוא מצליח להחיות את הסצנה ההיסטורית בכך שהוא הופך אותה לבת זמננו אנו. בעיני רוחי ראיתי כאילו המלך והמלכה העולים מין הציורים מרכינים ראש לבאים וההולכים מהתערוכה. זה הוציא מתוכי את התחושה שאני משתוקק לראות יותר אנשים רמי דרג כורעים ברך לפשוטי העם. יותר בני דלפונים נישאים אל האחד האולימפי. זוהי הפרשנות וההבנייה שלי. התחושה שהמלוכה היא בהישג יד, פתח את ידך ואתה שם. וזאת הרי הסיבה שבגללה מיליארדים צפו בחתונה המלכותית. מרסי בוקו מישל על שהענקת נגיעה בכתר.
כתבתו של שגיא בניטה.
מאת שגיא בניטה
עוד על התערוכה :
פתיחה: 06.05.11
נעילה:03.06.11
מקום: המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן,
רחוב אבא הלל 146
שיח גלריה יתקיים ביום שישי, 13.05.2011 בשעה 11:30
במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
בהשתתפות הצייר יונתן הירשפלד ,דניאלה לר ומישל פלטניק, האמן.