סאלח אלקרא , "פרחים סגולים" , על התערוכה ועל יצירתו של סאלח אלקרא .

מכאן ועד מולדת היסמין

"אנחנו שנינו מאותו הכפר". הוא נולד בבית של ציירים ואני בבית של משוררים אל תוך נוף הכרמל הקסום בשתי פריחותיו המופלאות: המוקדמת עם בוא האביב והמאוחרת עם הסתלקות הסתיו. זה אותו הכרמל, מולדת הכלניות, הדרדר, המרווה, הזעתר ועץ האלון השורשי (לא האורן הדליק ועתיר המחלות) שהנו מקור השראתנו, משיכת המכחול ודרך העט.

עם בוא הסתיו של חיינו, כמו כל בני אנוש, נרדמים תאי הזיכרון הקצר והקרוב ומתעוררים לחיים תאי הזיכרון הארוך והרחוק. חוזרים אנו אל נוף הילדות וכובשים אותנו מראותיו לא כפי שהיו ערומים ומופשטים אלא הדורים בחוכמת חיים וחוויות שנצברו בעשרות שנים.

מפגש מודע עם הבלתי מודע. נבירה רגשית בעבר לא על מנת ללמוד ממנו, כדרכם של היסטוריונים, אלא בשביל לחוות את הריגוש שפורץ את שערי היצירה.

כך ראיתי את עבודותיו של סאלח אל קרא שהסתירן מפני בתהליך יצירתן וביום בהיר אחד הוא הפגיש אותי עם עשרות ציורים מדהימים שרק שתיקת ההתבוננות מבטאת את עוצמתם.

הוא שב אל נוף ילדותו אך שיבתו איננה נוסטלגיה תמימה. יש בה געגועים אך גם מחאה וצער על מה שנעלם לא מכורח המציאות אלא בידי אדם. הרקעים האפורים והשחורים מאחורי פרחיו האדומים, עציציו וחלונותיו הפתוחים הם אמירה זועקת נגד עוולות שהשאירו את המקום בבדידות ועזובה.

הכלניות, העצים בשחור או בירוק, העציצים ושאר האובייקטים הבודדים הבולטים על משטחי צבע כהים, במקומות משתנים, לא מביעים בדידות אלא כוח הישרדות ונוכחות נצחית. יש בהם אמירה על אהבת החיים והרצון להמשיך להתקיים גם אם הכל מסביב נטול חיים ושמחה.

הוא נולד בכפר ובהתעוררותו המאוחרת לא חוזר אליו בהסתכלות כמו אל פולקלור ומורשת כפי שקולוניאליסטים מצפים מאומנים "כפריים ילידים" כמוהו, אלא בהתבוננות ממוקדת שמחברת את האישי והפרטי לאוניברסליזם כולל. הנוף שלו הופך להיות נופם של כל אלה אשר מחוברים בתודעתם לטבע ויופי.

ראיתי את חלונותיו ומיד חזרתי אל נוף הכפר שנעלם אך משם המריאו מחשבותי אל מקומות רבים אחרים, אל חלונות תוניסיה הכחולים "מגרשי עין הרע" באותו שבוע שנצחה "מהפכת היאסמין" ואל איי יוון ועיירות סרדיניה ונעטפתי בים תיכוניות שהפכה באותם רגעים לזהות.

עם העציצים חזרתי אל קופסאות השימורים הגדולות שבהם שתלו הסבתות בכפר את צמחי הריחן והצפורן ומשם הגעתי להרי איטליה וצרפת, אל הבתים הכפריים עם האדניות והעציצים וכשחזרתי שוב לכפר שבו אלי שירי אבי.

סלמאן נאטור .

נכתב לקראת תערוכתו של סאלח אלקרא במוזיאון רמת גן – 17.3.2011-15.5.2011 .

אוצר מאיר אהרונסון .

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן פועל מזה 24 שנים. המוזיאון היחיד מתמקד באמנות ישראלית בלבד, כשהמטרה שלקח על עצמו היא לייצר אלטרנטיבה לחשיפת אמנות ישראלית במטרה להעניק לאמנות הישראלית מקום בקדמת הבמה. המוזיאון מציג אמנות ישראלית רב תחומית בשישה תחומים: ציור, פיסול, צילום, וידיאו, עיצוב דו ממדי ועיצוב תלת ממדי. כל שנה מוצגות במוזיאון כ-24 תערוכות בהיקפים שונים,