משה גרשוני , תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב
לאור העובדה שמדובר בתערוכה מורכבת, ששפתה ונושאיה לא פשוטים, מספר המבקרים הגבוה הוא הישג גדול לאמנות הישראלית המודרנית, ולקהל היעד שלה, שהגיע בהמוניו.התערוכה המלווה בספר, מאת האוצרת, שרה בריטברג – סמל, מלווה את יצירתו של גרשוני, מעמודי התווך של האמנות הישראלית המודרנית, במהלך ארבעה עשורים, משנות השבעים ועד היום. היא מעוררת עניין רב הן בקרב באי המוזיאון, והן בקרב מבקרי האמנות והתרבות, שהרעיפו עליה שבחים רבים.
הצגת התערוכה הוארכה לאור הביקוש הרב על ידי מוזיאון תל אביב בחודש נוסף, והיא תינעל ב-26 בפברואר 2011.
על התערוכה , מאת האוצרת שרה בריטברג – סמל :
הנה אדם: בתשוקתו, בתפארתו בקלונו, בכליונו. בזמנו ,במקומו, בדורו, במורשתו, בעמו, מול עמו. בכפירתו, באמונותיו, בספקותיו, בהתבוססותו, בהתעלותו, באימתו. בדמו, בזרעו, במה שננעץ בבשרו, במה שנחקק. גרשוני היה מתקן - אדם אחרי שנת 1945 .
משה גרשוני(נ.1936), בכיר אמני המודרנה הישראלית ומטען חורג שלה, אישיות יוצאת דופן, עולם לעצמו. אפשר לדמות אותו לחפרפרת של המודרנה , שמותחת את גבולות שפתה עד שהיא מצליחה לדובב דרכה את היפוכה . הכמיהה לאלוהים, השימוש בפסוקי תפילה ביצירתו היא דוגמה בולטת.
מחשבת האמנות שלו נולדה ממשבר שפה. לא במובן יחסי מסמן- מסומן, אלא מתחושה חזקה של קריסת התרבות הגדולה של אירופה- אליה הוא קשור בעבותות אהבה- באירוע המכונן והמגדיר של המאה העשרים (אליו הוא שייך מהיותו אדם, ישראלי, יהודי, בן המאה.)
כתוצאה , פיתח שפה שהיא תוצר של אי אמון בשפה, של חילופי יוצרות בין תרבותי לבין ברברי, בין קדוש לבין טמא, של דיבור מהגוף שהאידאות הגדולות חקוקות בו ולא להיפך. תחליף שפה שמראה את מה שלא נתון למבט.
הביאנלה בוונציה, בשנת 1980 , שבה ייצג גרשוני את ישראל באירופה, הייתה רגע המפנה בעבודתו. בעקבותיו פרצו הציורים שבוצעו בכריעה על ארבע, במריחות צבע בכפות ידיים, בחומריות בוטה, לעתים דוחה, בלי עזרים מהתרבות ,כשבתוכם פורחים פסוקי תפילה , רובם מטקס ההלוויה היהודי, קדיש ותהילים, שנחקקו בגופו בתקופת לימודיו בבית ספר דתי. הגילוי המאוחר של ההומוסקסואליות שלו, שהתרחש באותו זמן, וכנראה איפשר את הפנמת היהודיות, פיגורה מוקצה אחרת, העצים את "העולם ההפוך" ואת הפגישה עם הגוף כמקור עונג וסבל, כזיכרון, כגורל. הוא ניכר בעיקר בחריפות הארוטית של ציורי החיילים מתחילת שנות השמונים .
התערוכה עוקבת אחר המהלך של גרשוני משנות השבעים, תקופת האמנות המושגית והפוליטית שגרשוני היה ממחולליה בישראל, דרך המפנה הגדול, לידתו השניה כצייר בשנות השמונים,ועד היום. מוצגים בה לראשונה פסלי הברונזה שלו שנוצרו בשנים האחרונות, וכן כלי האוכל המעוטרים שנראים כשייכים לשולחן חג שהושבת. "קרמיקה יהודית "הוא קורא להם.
.jpg "ח י רקפות, 1984")
בכל שנות היצירה ניכרת התנועה חסרת השקט של גרשוני בין אמנות לשמה לבין אמנות כפונקציה, בעלת תפקיד: אמנות שמגיבה לאירועים פוליטיים ועומדת על העוול, או אמנות בשרות האלוהים, כפי שהייתה האמנות המערבית בטרם המודרניות, וכפי שנאסרה במסורת היהודית. גרשוני מחזיר את אלוהים לתמונה, משכנו ההיסטורי בנצרות, במהלך שהוא צרוף של געגוע וכפירה, במה שהוא מכנה "ויכוחים תיאולוגיים". לאורך השנים הוא מתמודד עם אמנות איקונית, בהשפעת כתבי יד של ימה"ב ובשפה מודרנית, בערוב של שפת קודש ושפת חול, ועם אמנות מופשטת , מפתח צורת כתם פרומה ומתפוררת ומיחבר רופף, וחוזר לרגעים המושגיים בתובנות חדשות.
למרות התחכום, ההמצאנות והמשכילות שיש בעבודתו, יש בה גם פשטות גדולה : קשר בין תנועה לרגש שהוליד אותה, או הבחירה המפתיעה במגן דוד ובצלב קרס כדמויות בציור.
אפשר לראות בתערוכה כולה פורטרט עז של אדם במובן כוללני- הנה אדם- מימי הבחרות הלוהבים ועד בגידת הגוף- "הרוח חפצה והבשר רפה"- נייר לקמוס לאנושי בטווח הכי רחב שלו.
